שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ח (ח׳)

אך עדיין קשה לפמ"ש התוס' בגיטין שם לחלק דבחכם כיון שע"י הדיבור נגמר המעשה על ידו הו"ל דיבור דאית ביה מעשה ולא חשו שמא ישקר א"כ גם כאן כיון שעי"ז שידין שזה מום הוא נגמר מעשה השחיטה ואכילה חשוב מעשה ול"ח. אך זה אינו דיש לחלק דשם ע"י הדיבור שאמר שחלצה בפניו מותרת להנשא א"כ חשוב דיבור דאית בי' מעשה משא"כ כאן שבאמת איכא משום מוקצה וכמ"ש רש"י דאף לר"ש דלית ליה מוקצה כאן כיון דאין רואין המומין ע"י כן הקצהו מדעתו וא"כ אף שאומר דאית ביה מום מכל מקום אינו מתירו לשחוט היום דהא כבר הקצהו מדעתו דמסתמא לא יעבור החכם ויורה בו וכיון שכן שוב הוה דיבור גרידא וחשו דלמא מקרי ואמר ולכך אסרו אף בדיעבד וז"ב. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי ה"ה הנ"ל שכתב דאם נולד מום מעיו"ט ועבר החכם והורה ביו"ט שמותר לשחטו והוא תמוה דמש"ס מבואר להיפך. ולפמ"ש אתי שפיר דבש"ס שם דקאי אליבא דר"ש דאותן חכמים היינו ר"ש וא"כ עיקר המוקצה היא ע"י שאסור להורות וא"כ אף בנולד המום מעיו"ט כל שלא הורה החכם הקצהו מדעתו דלא ידע שיעבור החכם ויורה וא"כ הוה דיבור דלית ביה מעשה ואסרו אף בדיעבד אבל לדידן דקי"ל ביו"ט כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לא נצטרך לומר דהוא מוקצה בשביל דאין רואין המומין א"כ בשלמא בנולד מום ביו"ט דאז אף שיורה החכם שהוא מותר עדן יש בו איסור מוקצה ולכך אף בדיעבד אסור שעבר ושחטו משא"כ בנולד מום מעיו"ט דאז לא הוה מוקצה ומוקצה מחמת איסור דאין רואין לית ליה א"כ הוה דיבור דאית ביה מעשה שכל שיורה להתיר שוב לא יהיה מום ומותר לשחטו וא"כ ל"ח בדיעבד וז"ב.