שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ח (י״א)

ולפ"ז מיושב היטב הקושיא הלז דשפיר כתב רש"ל דבהרהור מותר ול"ק כל מה שהקשיתי דאם נתיר עי"ז לתקן ולהתיר בפירוש שוב אף הרהור אסור דמה שעושה בשבת עצמו אסור אף בהרהור כמ"ש והא דקאמר דנותן עיני' מצד זה ואוכל מצד אחר ולא חשוב תיקון כיון דישנו במחשבה ולא אמרינן דאף הרהור אסור היינו שם דבאמת כל הטבל יש בו חולין רוב וגם אף ק"א יש נגדו ורק דכ"ז שלא הפריש תרומה ממנו הרי התרומה מעורב בו ומקרי כלו טבל וא"כ כשנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר מה שאוכל אוכל היתר וא"כ לא שייך בזה מתקן דאינו מתקן האיסור רק שמברר היתר בכה"ג ודאי לא גזרו כל דאין בו מעשה וישנו במחשבה אבל מה שהוא אסור מקודם והוא מתקנו שיהיה מותר כגון איסור שנתערב בהיתר וצריך שיהיה ששים נגדו וצריך לשער בשבת פשיטא דאסור אף דישנו במחשבה לשער באומד אם יש בו ששים מכל מקום הא המחשבה גופא מקרי מתקן ואסור והיינו דכיון דכלו נעשה איסור כל זמן שאין בו ששים וכשמשער שיש בו ששים ניתר כלו אין לך מתקן גדול מזה והרי עושה תיקון במחשבה בשבת וזה ג"כ אסור אבל התם דבאמת רובו חולין רק שצריך להפריש התרומה שבו וכל שנותן עיניו בצד זה ממילא נעשה צד אחר מותר כבראשונה בזה פשיטא דלא מקרי תיקון כנלפענ"ד ברור ועיין מג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד שכתב בשם התה"ד סי' נ"ד דאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט דאין לך תיקון גדול מזה אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד שבת והנה מבואר שלא כדברי דלשער ששים שרי דישנו במחשבה ועיינתי בתה"ד עצמו ומצאתי שאהבה נפשי דהנה הוא מביא ראיה דיש לאסור לשער ביטול בששים מהא דפריך בשבת שם והא קמתקן וקשה מה תיקון יש לשיטת רש"י שמביא הר"ש פ"ה דתרומות וכן כתב הרא"ש פרק גיד הנשה דהא דתרומה עולה בק"א היינו שבטל בק"א וא"צ להרים דמה שמרים הוא רק משום הפסד כהן וגזל השבט ואי יהיב דמי שפיר דמי וא"כ כיון שא"צ להרים א"כ למה לא יוכל לשער בק"א ולמה מקרי מתקן וע"כ דגם בלב אסור לשער והביא ראייה מראיית בכורות דאסור ביו"ט דחשוב כמתקן אף שישנו במחשבה אלא שאח"כ מסיק דדוקא בשביל שצריך להרים וכל כמה דלא מרים חיישינן להפסד כהן דלמא משתלי ולא יהיב דמי הוא דאסור לשער אבל בכ"מ דאין לחוש לזה לא ע"ש הרי בהדיא דבתחלה רצה לומר דאסור לשער וכמו ראיית בכורות דאסור לראות ולהתיר. ובאמת שלפענ"ד לולא פה קדוש התה"ד הי' נראה לפענ"ד דעיקר כדבריו הראשונים דאסור לשער ומטעם דכל מה שאסור משום שבות אסור לרמוז גם כן והיינו להתיר בשבת דזה אסור וכמ"ש הרמ"א בסי' ש"ז והא דאמר כרשב"א היינו משום דשם אפשר לתקן בלי ביטול כלל ע"י שיתן עיניו בצד זה ואוכל במקום אחר וא"כ מה שאוכל אוכל בהיתר בלי תיקון כלל וכמ"ש התה"ד שם אבל במקום שצריך ביטול אסור אף במחשבה.