שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ה (י״ב)

הן אמת דהמלמ"ל בריש הלכות תמידין הקשה הך מימרא אהדדי דבמ"ק דף ט"ו אמרו דמנודה משלח קרבנותיו שכל זמן שהיו ישראל במדבר מנודין היו ומשלחין קרבנותיהם. אך לפענ"ד הכוונה היא דכיון שהיו ישראל מנודין ומכל מקום הקריב שבט לוי הקרבנות משלהם אבל הקריבו על כל ישראל דהתמידין היו באים על כל ישראל הוה כאלו שלחו קרבנותיהם דניהו דהני כהני שלוחי דרבנן נינהו אבל מכל מקום אם המנודה אסור בקרבנות א"כ לא הי' אפשר להקריב עליהם שיתכפרו הם בתמידין שאינם רשאי' להקריב עליהם וכמו כל מי שאינו ראוי להקריב וז"ש שהיו שולחים קרבנותיהם כנלפענ"ד. הן אמת דראיתי בריטב"א במ"ק שם דפירש דהא דאבל אינו משלח קרבנותיו היינו דוקא אותם שאינם באים על חטא אבל מה שבא על חטא פשיטא דלא מעכב הכפרה וא"כ מה דמבעי' ליה במנודה הוא ג"כ בקרבנות שאינם על חטא וא"כ ע"כ הראיה ממדבר היו באופן שאין בו חטא דאל"כ אף אבל מותר לשלח וא"כ ע"כ מה שהקריבו ישראל במדבר הי' שאר קרבנות. אך לפענ"ד התמידין ניהו שהיו מכפרים אבל מכל מקום כיון דהיו מנודין וניזופין לא עליהם חיוב להקריב ובאמת שבט לוי קרבו משלהם א"כ הוה כמי שאינו בר חיוב על חטא ידוע. אחר שנים רבות מצאתי בספר אור חדש על פסחים בדף מ"ו שהביא משם הגאון בעל שאגת אריה שהקשה אמאי נהרג מקושש הא לר"א דס"ל דמכשירי מילה דוחין את השבת א"כ הא מילה בודאי שכיח כדאמרו בזבחים פרק התדיר א"כ שייך הואיל וכתב דבמדבר לא מלו וא"כ ז"ש הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר ובאמת שדבריו דברי חן ות"ל שהרגשתי בקושייתו הנ"ל ועוד הוספתי לתמוה כמ"ש ודוק ועיין בתה"ד סי' נ"ו שכתב דגם לענין טחינה יש לחלק בין גידולי קרקע לאינו גידולי קרקע והביא ממעמר שיש חילוק בין גידולי קרקע לאין גידולי קרקע אף שרבא חולק ע"ש. ודרך אגב אמרתי לבאר דבריו שהט"ז באו"ח סי' שכ"ד ס"ק ד' תמה עליו ועל הרמ"א ע"ש ולפענ"ד ביאור דברי התה"ד דהנה הרמב"ם כתב המחתך ירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה בין גסה מפני שנראה כטוחן אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה שאין טחינה בפירות ותמה הרשב"א למה נתן טעם שנראה כטוחן דהא בגמרא נתן טעם משום מטרח באוכלא ובכ"מ ובב"י נדחקו בזה ועיין ט"ז שם ס"ק ה' שנדחק מאד. אמנם לפענ"ד נראה דהנה המעיין בתה"ד סי' נ"ו הנ"ל ימצא מבואר דהרמב"ם ורבים מהפוסקים ס"ל דאין טחינה באוכלין והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם דאין טחינה בפירות והיינו משום דהוה אוכלא ובאמת שהרב המגיד הביא גירסא אחרת שאין טחינה אלא בפירות ועכ"מ וב"י ובט"ז שם ועכ"פ התה"ד הביא הנוסחא שאין טחינה בפירות והיינו משום שאין טחינה באוכלין והנה ביאר שם דזה דוקא באוכל גמור שיכול ללעוס בשיניו אבל בדבר שאין דרכו לאכול כך אף שראוי לאכילה קצת שייך טחינה ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דממ"נ אסור דאם הוא ראוי לאכילה לגמרי לכל אדם שוב אסור משום מטרח באוכלא דהא הוא אוכל גמור ולמה לו לטרוח בחנם ואם אינו ראוי לאכילה לכל אדם שוב שייך משום טחינה ואם כן דברי הרמב"ם עם דברי הש"ס לאחדים דמטרח באוכלא לא שייך כ"כ אם נימא דלא חזי לבהמה לאכול א"כ שפיר צריך לטרוח ויכול לטרוח והוה כמו אשווי אוכלא לזה נתן הרמב"ם הטעם משום טוחן ולזה כתב הרמב"ם דדלועין דראויין לאכילה לגמרי וא"כ לא שייך טחינה ומכל מקום צריך לחתכו שאי אפשר לבהמה שתאכל אם הוא שלם לגמרי ואין בו משום טרחא באוכלא ולא משום טחינה וז"ב. ומעתה יאירו דברי התה"ד דבתחלה כ' דאסור משום טוחן והיינו משום דאינו ראוי לאכול וא"כ שייך טוחן וע"ז כתב דאת"ל דכל שראוי לאכילה קצת הוה כאוכל גמור ולא שייך בו טחינה כ"כ שוב יש ליגע בו משום משוי אוכלא וטירחא באוכלא והיינו כיון דהוא אוכל גמור שוב אסור למשוי אוכל והיינו דלמה ליה לשויא אוכלא והלא הוא כאוכל ושייך ביה מטרח באוכלא וז"ב: