שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ח (י׳)

והנה שאלני הרב המופלג מוה' חיים צבי ני' בהא דכתבו התוס' דבמומין הוה לר"ש מוקצה אף דבכ"מ לא ס"ל מוקצה כאן שאני דהא אין רואין מומין ביו"ט והקשה לפמ"ש הט"ז סי' שי"ח ס"ק ב' דבחולה לא שייך מוקצה דהא החולה נחלה מבע"י והיה ראוי בה"ש וגם לא נשתנה המוקצה מכאשר היה רק שזה נחלה וע"ז שאל דגם כאן לא נשתנה המוקצה רק שזה החכם ראה המום וגם בה"ש היה המום. והשבתי דל"ד דשם באמת מוקצה היא רק שלחולה הותר השחיטה משא"כ הבכור שראה בו מום א"כ כשיש בו מום הותר הבכור ומקרי נשתנה איסור וכן בהפרת נדרים ע"י הפרתו נעקר הנדר משא"כ בחולה הדבר אסור מצד עצמו ורק ע"י שזה חולה מותר לו משום פיקוח נפש א"כ המוקצה בעצמותו במקומו עומד וז"ב. והנה הר"ן כתב גבי הא דאמר ר' אמי מאתמול הוה חזי וביו"ט שיולי משייל וע"ז כתב הר"ן דראי' לחודא הוא דחשיבה כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראוהו מעיו"ט כיון דהתירו הוה מחמת ראייתו וראייתו הוה מאתמול ואין כאן תיקון כלל ע"ש וע"ז כתב היש"ש פרק א"צ סי' ט"ו וז"ל דמה שמשמע לכאורה מדברי הר"ן דראיית חכם אפילו בלא התרה הוה כמתקן ודן את הדין היינו לענין זה שאם ראה בעיו"ט הוה כמתקנו בעיו"ט אבל לראותו ביו"ט ולשתוק ולא להתירו אין נראה בעיני שיהיה איסור בדבר אפילו גמר בלבו שהוא מום דברים שבלבו הן ואינן דברים לענין איסורי שבת ויו"ט עכ"ל וכן הסכים המ"א סי' תצ"ח. ולכאורה הדברים צ"ב דמנין לו זאת להמהרש"ל דל"מ לטעם דדן את הדין הא אין נ"מ בין דן בלבו לדן בדיבור סוף סוף אסור ואף לטעם דמתקן ניהו דכל שאינו מתירו אינו מתקן היינו משום שלא נקרא מתקן כל שאינו מתיר לשחטו אבל מה ענין בשביל שהיא בשתיקה ולא אסרו דברים שבלב ביו"ט ושבת הא אף אם אסרו מכל מקום לא שייך מתקן כל שעדיין אסור ביו"ט לשחטו וגם קשה לפענ"ד דא"כ אמאי יאסר לראות מומין ביו"ט ולהתירן הא כל הטעם הוא משום דמתקן הוה והרי אמרו בשבת דף קמ"ב ר"י אומר אף מעלין והא קמתקן ומשני דר"י ס"ל כרשב"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ופירש"י דלכך מותר אף להעלות כיון שיש לו תקנה ע"י העלאה דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר לא מקרי מתקן אף כשמעלהו ע"ש וה"ה כאן כיון דע"י ראייתו לבד יכול להיות ההיתר כשיראה שיש בו מום יכול השוחט או החכם לשחוט וא"צ לומר שהוא מותר א"כ אף כשמתירו מה שייך בזה מתוקן והיא קושיא נפלאה וכיוצא בזה הקשו התוס' בגיטין דף ל"א ד"ה ובמחשבה דלמה לא יהיה מותר להגביה תרומות ומעשרות בשבת כיון דמותר ע"י שנותן עיני' בצד זה וכו' ותירוצם לא שייך הכא כמו שיראה המעיין. אך נראה דבאמת צריך ביאור דברי הרש"ל במ"ש דדברים שבלב אינם דברים לאסור בשבת ויו"ט דמנ"ל זאת ואם כוונתו למה דאמרו בשבת דף ק"נ גבי ממצוא חפצך ודבר דבר דדיבור אסור הרהור מותר היינו לענין שיהיה מותר לרמז בשבת על מה שיעשה אחר שבת כמו התם דאמר הנראה שתעמוד עמי לערב אבל בשבת עצמו אסור אף לרמוז כמבואר באו"ח סי' ש"ז סכ"ב בהג"ה דכל דבר שאסור לומר לעכו"ם בשבת אסור לרמוז לו וע"ש במ"א ס"ק ל"א דדוקא לרמוז לו מה שיעשה לאחר שבת הוא דשרי אבל לא מה שיעשה בשבת אסור אף ברמז ע"ש וא"כ ה"ה כאן. אך נראה דכוונת המהרש"ל כיון דאינו מתיר בשבת רק שרואה ומבין שהדבר יהיה מותר לאחר שבת שוב בכה"ג אינו אסור בהרהור ודברים שבלב.