שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ו (ט׳)

והנה בהא דמבואר בטור וש"ע חו"מ סי' ק"ץ סי"ב דא"י לחזור אחד משניהם דהו"ל ספק אי הוה כמוכר שדהו מפני רעתה הקשה הט"ז שם דא"כ הו"ל לאוקמא הקרקע בחזקת מ"ק וכתב כיון דאין ספק בגוף הקנין וכבר יש מכר גמור בקנין או שטר או ע"י נתינת מקצת מעות רק שע"י אומדנא דמוכר דעייל ונפיק אזוזי אמרינן דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין כח לקלקל מקח ברור ע"ש ולכאורה אין מקום לקושיא דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמא אחזקתו וכמ"ש המלמ"ל פ"ז מעדות הנ"ל ואולי כיון דהספק מה היה כוונת המוכר אם כוון לעייל ונפיק אזוזי א"כ לא שייך לומר דלא ישתנה הדין דהא הספק על המציאות וכעין זה כתב המלמ"ל פ"ז משכירות. ובזה מיושב ג"כ דלא תקשה על תירוצו של הט"ז ממ"ש המלמ"ל פט"ו מטוען לחלק בין ספיקא דדינא דמוקמינן תמיד בחזקת מ"ק אף שהמכר בודאי וא"כ כאן דהוה ספיקא דדינא לא שייך לומר דהמכר בודאי. ולפמ"ש כיון דמקרי ספק במציאות שוב דומה להך דרשב"א דבספק על תנאי כל דמכר בודאי והספק אם נתקיים התנאי קרקע בחזקת לוקח קיימא ע"ש וה"ה כאן. אך אני תמה על דברת המלמ"ל דמחלק דבספיקא דדינא לעולם אוקי אחזקת מ"ק ודבריו תמוהים דאדרבא בספיקא דדינא ודאי לא שייך חזקת מרא קמא כמ"ש בפ"ז דעדות ופ"ז משכירות ואולי רמז לזה המגיה שם שציין לעיין פ"ז משכירות ע"ש. אמנם בגוף דברי הט"ז נראה לפענ"ד דשם דבאמת מכר רק שיש אומדנא באמת אומדנא הוה דברים שבלב רק דאומדנא דמוכח הוה דברים שבלבו ובלב כל אדם דמועיל וכ"כ התוס' בכתובות דיש אומדנא דמוכח דאזלינן בתרא ולפ"ז כל שחז"ל נסתפקו אי חשיב כעייל ונפיק אזוזי א"כ שוב עכ"פ אומדנא דמוכח לא הוה ושוב הוה דברים שבלב דל"מ ויתר דברי הט"ז שם שכתב דאם לא תפס הלוקח את הקרקע וכו' ודבריו תמוהין לפענ"ד דבקרקע לא שייך תפיסה כלל ובין יד שניהם שולטת עליו או שאין שניהם מוחזקין או שאחד מוחזק בכלו לא שייך ענין תפיסה בקרקע דהארץ לעולם עומדת וצ"ע: