והנה אירע מעשה שהאדון אחד רצה למכור י"ש בפסח ליהודים רק שהברירה ביד האדון כשיבאו היהודים אחר פסח לקחת היי"ש יקחו מיי"ש אשר יעשה ויתהווה אחר פסח. ונשאלתי בזה ואמרתי דאסור כיון דאם ירצה האדון לתת אותו היי"ש שכבר בידו בפסח יוכל לתת להם א"כ קונים חמץ בפסח ומה בכך שהברירה ביד האדון לתת י"ש אחר והדבר דומה למ"ש הרדב"ז הובא במג"א סי' תמ"ח ס"ק ה' לענין מתנה ע"מ להחזיר דכ"ז שלא נתקיים התנאי הוה כפקדון ואף להמג"א שחולק שם מודה כאן דשם אם יתקיים התנאי יהיה מותר וכאן אדרבא הם קונים אותו היי"ש וכשיתן להם אותו היי"ש כבר קנו אותו ורק שהברירה בידו לתת להם חמץ אחר עכ"פ הם קנו באיסור. ובלא"ה נראה דהו"ל חליפי חמץ דאסורין דהיי"ש של יום אחר הוא חליפי היי"ש הראשון ועיין סי' תמ"ג ס"ג בט"ז ומ"א וח"י ואחרונים דגם חליפין אסורים דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כי גם כאן קנה אותו היי"ש רק שהוא נותן חליפי היי"ש הלז יי"ש אחר ואסור ודו"ק. והנה במה שהארכתי למעלה אי שייך קבלת אחריות דאין דין שומרין לעכו"ם רק כל שקיבל בפירוש מועיל וכ"כ במח"א הלכות שומרים סי' ח' לפ"ז לכאורה צ"ב שו"ת הריב"ש סי' ת"א והובא באו"ח סי' ת"נ דאסור לקנות חמץ לעכו"ם בחוה"מ מיד העכו"ם ומטעם כיון דאין שליחות לעכו"ם אין העכו"ם בעל המעות קונה אותו והו"ל חמצו של עכו"ם המוכר והישראל קיבל אחריות ולפמ"ש מה פסקא דקיבל אחריות בפירוש עד שאוסרו בפשיטות ובפרט מהמוכר דבודאי לא קיבל אחריות דהמוכר מכרו ונתנו לו. אך נראה כיון דהעכו"ם המוכר הראשון בודאי זיכה לבעל המעות דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא וכל מי שנותן המעות לו זיכה וכמבואר בטוש"ע חו"מ סי' קפ"ג א"כ כיון שהורינו התוס' בב"מ דף ע"א דכל המזכה דבר לחבירו ע"י אחר צריך שיהיה הזוכה שלוחו של המזכה וכיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ ממילא לא הוה שלוחו של המזכה וא"כ יכול העכו"ם השני לתבוע המעות מיד העכו"ם דלא נתן לו מעות רק ע"מ שימכור לו החמץ וא"כ ע"כ מוכרח הישראל לקבל האחריות להעכו"ם המוכר דאל"כ העכו"ם המוכר יתבע הישראל והו"ל כאילו קיבל אחריות בפירוש דהא הוא זכה לבעל המעות וכל שלא מועיל הזיכוי הוה זיכוי בטעות וחייב להחזיר לו החמץ ופשיטא דשייך אחריות גם לגבי עכו"ם דהו"ל גזל ביד ישראל אם לא יחזור לו דהוא לא הפקיד בידו רק נתנו לו ע"מ שיזכה לעכו"ם שנתן המעות וכל שלא זכה הוה כמקבל אחריות וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד דמיושב תמיהת המלמ"ל פ"ד מחמץ על הריב"ש תרי תמיהי מדכר דכיר חדא דלמה לו לטעם דאין שליחות הא אף ביש שליחות הרי נעשה נפקד של העכו"ם השני ומקבל אחריות וגם תמה דלהעכו"ם הראשון לא נתחייב באחריות דהעכו"ם מיד שקבל מעות נסתלק והו"ל כחמץ של הפקר ולפמ"ש יש לומר דבאמת לא שייך קבלת אחריות לעכו"ם דאין דין שמירה לעכו"ם וכל שהו' נעשה שליח הרי הבעל החמץ זיכה להעכו"ם השני החמץ והישראל לא קיבל אחריות בפירוש ושרי רק דכיון דאין שליחות א"כ לא זיכה להעכו"ם שנתן המעות דלא מועיל זכייה בטעות והרי הוא עוד ברשות עכו"ם ראשון והו"ל זיכוי בטעות והו"ל גזל ביד הישראל ושוב שייך קבלת אחריות דאטו לא יתחייב באחריות גזלתו ודוקא משומרים אמעט אבל לא מאחריות הגזילה וז"ב וא"כ מיושב גם קושיא השניה דהעכו"ם המוכר לא נסתלק דהא העכו"ם השני יוכל לתבעו שנתן לו מעות ע"מ שיתן לו חמץ והרי לא זיכה לו דל"מ הזכייה ועוד הוא ברשותו של עכו"ם הראשון ולא נסתלק עדיין וז"ב לפענ"ד.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ה (ח׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
