שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ג (י״ח)

שוב הראוני שהצל"ח בפסחים דף כ"ב גבי אבמה"ח האריך דשיעור הנאה אי אפשר להיות בפחות מכזית דומיא דאכילה אבל אני מוסיף דלא שייך כלל שיעור בהנאה וכמ"ש ושמחתי מאד שבראשית ההשקפה כוונתי במקצת לסברתו ואני הוספתי ת"ל טעם לשבח ודוק. ובענין ע"ז אי אסור מה"ת שלא כדה"נ האריך בזה המלמ"ל פ"י מיסוה"ת ובשעה"מ שם ע"ש ולכאורה רציתי לומר בהא דמקשו התוס' בסוכה דף ל"ד ד"ה לפי בהא דאמרו גבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת למה לי טעמא דכתותי מכתת שיעוריה ת"ל משום דבעינן דין ממון דאפילו מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית בה אכילה כתיב לכם דידי' לענין דין ממון ע"ש שכתבו דנ"מ לענין יו"ט שני. ולכאורה יש לומר דהרי התוס' הקשו בהמקדש בא"ה דאינה מקודשת ואמאי והא יכול להנות שלא כדה"נ ולפ"ז גם כאן יש בו דין ממון שלא כדרך הנאתו ולכך צריך טעם דכתותי מכתת שיעוריה כדי לפסול מה"ת דבשלא כדה"נ אין אסור רק מדרבנן. אמנם נראה דע"כ לא אמרינן דשלא כדה"נ ליכא איסור תורה רק בדבר דשייך דרך הנאתו ובשלא כדה"נ לא אסור מן התורה ולפ"ז זהו בדבר דהוה מידי דאכילה והנאה ושייך בי' כדרך אכילה והנאתו אבל בלולב דלא שייך ביה לשון אכילה ומה"ט כתבו התוס' דלא שייך בי' אכילה ודרשינן לכם לשאר הנאות ולכך לא הקשו התוס' דהא בעי היתר אכילה לכ"ע משום דכאן בלולב לא שייך אכילה ועיקר לכם דכתיב בי' שיהיה בו דין ממון וא"כ לא שייך לומר שלא כדה"נ דהא כל מה שנהנה מקרי כדה"נ ודוק היטב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו אותי תלמידי ני' דלמה הוצרכו להקשות מלולב ולא הקשו מאתרוג דאמרו באותו דף דלכך פסול בשל אשרה ועיר הנדחת משום דכתותי מכתת שיעוריה ולא אמרו משום דאין בו היתר אכילה ודין ממון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת משכחת לה אכילה בשלא כדרך אכילתו ומכל מקום אכילה ודין ממון מקרי ולכך לא הקשו רק מלולב וראיתי אח"כ במהר"ם לובלין שעמד בזה דאמאי לא הקשו מאתרוג והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. שוב מצאתי בשעה"מ פ"ה מיסוה"ת ה"ה שכתב היפך בשם הגאון מוה' יהודה אשכנזי זצ"ל וכמדומה לענין שלא כדה"נ דאסור מדרבנן דוקא בדבר דשייך בי' כדה"נ אבל במקום דלא שייך כדה"נ שלא כדה"נ מותר לגמרי ע"ש ולפענ"ד יש לומר דכל דלא שייך כדה"נ כ"ע מודו דאסור בע"ז מה"ת. אך אי קשיא הא קשיא לשיטת רש"י דבע"ז של גוי דלא יטול דמיירי קודם ביטול ובזה קושית התוס' הדרא לדוכתא ת"ל דאין בו דין ממון ולא שייך לומר דנ"מ ליו"ט שני דהא באמת גם ביו"ט שני מיירי וכמ"ש התוס' בדף ל"ב דמיירי שנטלו שלא ע"מ לזכות בו ולא הוה שלו וביו"ט שני דלא בעי לכם. אך קשה למה בדיעבד יצא הא אין בו דין ממון דא"ל דיש בו דין ממון אם היה נוטלו לזכות בו דזה אינו דאז היה נעשה של ישראל והי' כתותי מכתת שיעורא ובשלמא לשיטת התוס' דמיירי לאחר ביטול שפיר הוה בי' דין ממון ורק משום דמאיס אסור אבל לשיטת רש"י קשה אמנם נראה דכל דיכול לבטל ואף לכוף לעכו"ם לבטל ע"ז של גוי א"כ שוב מקרי דין ממון כיון דיכול לבטלו וז"ב והתוס' לא הקשו רק בע"ז של ישראל ובאשרה דמשה דאין לה ביטול. וראיתי בכ"ת שפירש דקושית התוס' דלמה לי טעם דמכתת ת"ל דאין בו דין אכילה דיש לומר דחד מתרי טעמי נקט ועיקר קושית התוס' דהא נ"מ בין הטעמים דלטעם דכתותי מכתת שיעורי' הוא דוקא באשרה דמשה ולטעם דלכם גם בלולב של ע"ז גוי אסור אם נטלו ע"מ שלא לזכות. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דהא בזה שייך דין ממון דהא יכול לבטלו וכמ"ש. הן אמת דהתוס' לעיל דף ל"ב כתבו ג"כ דהך דרבא מיירי ביו"ט שני ומשמע דביו"ט ראשון פסול משום דאין בו דין לכם וע"כ דאף דיכול לבטלו לא מקרי לכם אך נראה דהדבר נכון דהא באמת בעי לכם ורק דיש לומר דכל דיש לו דין ממון אם יבטלו שוב מקרי לכם אבל זהו באם רוצה לזכות בו אבל אם אינו רוצה לזכות בו א"כ אי אפשר לומר דמקרי לכם כיון דהוא של גוי ואינו רוצה לזכות בו וכל שאתה אומר שנקרא שלו שוב אין לו ביטול דהוה ע"ז של ישראל וע"כ דלא מקרי לכם ולכך לא יצא בו וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתי' דאמאי יצא בו בדיעבד הא אין בו דין ממון אך נראה כיון דיכול לבטלו ניהו דלכתחלה לא יצא דהא אינו רוצה לזכות דשוב לא יהי' לו דין ביטול אבל מכל מקום כל שהי' יכול לבטלו שוב יוצא בו בדיעבד ומקרי שלו כיון דהיה יכול לזכות. ובזה מיושב קושית הבאר יעקב באו"ח סי' תרמ"ט שהקשה בהא דשיטת הרמב"ם והמחבר שם דכל הפסול בשביל דאין בו היתר אכילה פסול כל שבעה וע"ז הקשה דא"כ לא שייך תירוצו של התוס' ושוב יקשה למה לי הטעם דכתותי מכתת שיעורי' ות"ל דאין בו דין ממון ול"ש הנ"מ ליו"ט שני ע"ש דעיקר קושיתו מאתרוג דבלולב יש לומר דלא בעי דין לכם אבל באתרוג קשה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאתרוג נ"מ לענין שלא כדה"נ דבאתרוג שייך לחלק בין כדה"נ או לא והש"ס אזיל דשלא כדה"נ אינו אסור רק מדרבנן ודוק היטב. והנה במוקדשין דעת התוס' בסנהדרין דף פ' ד"ה בשור שאסור אף שלא כדה"נ ובשעה"מ שם האריך לתמוה ע"ז ואני תמה מהא דאמרו בפסחים דף כ"ד ע"ב לענין בב"ח דיליף מגז"ש ואמרו אין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו וכו' והקשו התוס' ד"ה אמרת דהיכא אלים ק"ו לאפוקי מגז"ש וכתב ר"ת דבההיא קרא דאנשי קדש כתיב ג"כ קדשים שיצא חוץ למחיצתו דזה אסור וגלי לן קרא ק"ו דגמרינן מקדשים ולא מנבלה ע"ש ולפ"ז אני תמה דא"כ כיון דיליף מקדשים א"כ יהיה אסור אף שלא כדה"נ והיכא אמרו שם להכי קא גמר מנבילה מה נבלה דרך הנאתה הא הך דנבלה היינו בשר קדשים וזה אסור אף שלא כדה"נ והיא לכאורה קושיא גדולה ולכאורה רציתי לומר כיון דבאמת יש מקום ללמוד מנבלה או מקדשים וא"כ ניהו דיליף מקדשים לענין איסור הנאה מק"ו אבל לענין שלא כדה"נ דליכא ק"ו שוב ילפינן מנבלה אבל ז"א דהרי ע"כ מה דיליף מנבלה היינו לאו נבלה ממש רק מה דכלל בכלל ואנשי קדש דהיינו בשר קדשים ושם אסור אף שלא כדה"נ וצע"ג.