והנה בהא דהקשה הראב"ד על הרמב"ם דמה פריך אי באמר ניזק ברי ומזיק שמא לימא תיהוי תיובתא כו' ולדברי הרמב"ם באמת חייב כתב א"מ ני' דבאמת הקשו דהו"ל מודה בקנס וכתב במח"ל דמיירי כשיש ע"א ולפ"ז כל הטעם דלא מקרי מודה בקנס כשיש ע"א דירא להכחישו ולשבע נגדו ואם כן כאן באמת הי' יכול להודות לו ולטעון ברי ואז הי' פטור בשביל דטענו חטים והודה לו בשעורים ולכך משני בשתפיס דבכה"ג לא מקרי מודה בקנס דפלגא נזקא מועיל תפיסה. ובאמת שלפענ"ד מלבד דאכתי קשה להס"ד דמיירי בברי וברי מה הקשה לרבה ב"נ הא לא שייך מודה בקנס וטוען ברי ויש ע"א. אף גם דלפענ"ד נראה דלא מקרי מודה בקנס כיון דיש ע"א והוה עכ"פ כאומדנא דגמל האוחר בין הגמלים שכתב המהרש"א דלא שייך מודה בקנס מכ"ש כשיש ע"א ודו"ק היטב. והנה הש"ך סי' פ"ח ס"ק ל"ו חידש דבטוען שמא שעורים או חטים חייב לצי"ש ויותר עדיף מכל לצי"ש דחייב אבל לא מקרי רשע וכאן מקרי רשע ע"ש ובזה חידש א"מ נ"י דלפ"ז אף דבכ"מ דחייב לצי"ש לא מועיל תפיסה כמ"ש הש"ך סי' ע"ה כאן דמקרי רשע שוב חיוב גמור מקרי ועכ"פ אי תפס לא מפקינן מיניה דאיך נוציא מידו בדבר שמקרי רשע. ובזה אמר דזה דמשני בשתפס דבזה מועיל תפיסה.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ח (י״ט)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.