שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ג (ט״ז)

ועיין במק"ח סי' תמ"ז ס"ק י"ב שבמחכ"ת דבריו תמוהין במה שרצה לחדש דנותן טעם לפגם יהיה חוזר וניעור בפסח דבחמץ אסור אף שנפסל לאדם ובמחכ"ת מלבד שסותר דבריו בסי' תמ"ב ס"ק ב' הנ"ל אף גם דכל שנטל"פ קודם פסח הוה כחרכו קודם זמנו שבודאי אינו אוסר אח"כ וז"פ וברור ועיין בתוס' פסחים דף כ"ח ובע"ז דף מ"ג גבי שוחק וזורה לרוח שכתבו התוס' בהדיא דשאני חמץ דמותר שלא כדה"נ ע"ש ודוק ועיין בפ"י ריש סוגיא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה שכתב בפשיטות דחמץ מותר שלא כדה"נ והביא דברי התוס' הנ"ל. אחר זמן רב מצאתי בכו"פ סי' ס' שכתב בפשיטות דאף שנתפטמה הבהמה מחמץ הו"ל שלא כדה"נ ושרי. הן אמת דבסימן תמ"ח מבואר דאסור ליתן בהמתו לעכו"ם שיאכילה חמץ וקשה הא הוה שלא כדרך הנאתן ואף דיש לדחות מ"מ המעיין יראה דאסור בחמץ אף שלא כדה"נ ולפענ"ד נראה טעם חדש דבשלמא בדבר שאסור בהנאה מצד האיסור כמו ערלה וכדומה אם כן כל שהוא נהנה שלכדה"נ מותר דהאיסור על הדבר ואסור להנות מאיסורי הנאה אבל להנות שלא כדרך הנאתו שרי אבל בחמץ דמלבד האיסור אסרה תורה שלא יהיה ברשותו וא"כ כל שנהנה אף שהוא שלכדה"נ עכ"פ מקרי ברשותו דמ"ל שהוא בחצירו או בביתו או שהוא בגופו ועכ"פ התורה רצתה שלא יהיה הדבר ברשותו וכל שנהנה שלא כדה"נ הרי עכ"פ עבר על ב"י ואף דאינו בעין וכדומה דלא עבר משום ב"י אבל עכ"פ להנות מהדבר זה אסרה תורה ומה בכך שאינו כדרך הנאתו ומטעם זה נראה לי דלכך בע"ז אסור אף שלא כדה"נ משום דלא ידבק בידך מאומה וה"ה בחמץ דאסור שיהיה ברשותו עוד נראה לי כיון דרוצה בקיומו אסור בע"ז ובחמץ ולא גרע שלא כדה"נ מרוצה בקיומו ע"י ד"א דאסור ג"כ וז"ב מאד. ובזה יש ליישב דברי המ"א סי' תס"ו ס"ק ב' דמשמע מדבריו שם דאם רואה בהמתו שאוכלת חמץ של הפקר שמחוייב להפרישה ולמנעה וע"ז תמה שארי הגאון במק"ח שם דאטו אם יראה אדם בהמתו אוכלת איסורי הנאה יהיה צריך להפרישה ולפמ"ש אתי שפיר דשאני כל איסורי הנאה דאין האיסור רק שאסור להנות בשביל שהוא איסורי הנאה ונמצא נהנה מן האיסור ובזה כל שבהמתו עושית מעצמה והיא לא נצטוית וזה שהוא נהנה מבהמה שנתפטמה באיסור יהי' שלא כדה"נ א"כ שוב מותר אבל בחמץ דהתורה צותה שלא להיות ברשותו ואף רוצה בקיומו ע"י ד"א אסרה תורה א"כ אין לך רוצה בקיומו גדול מזה ומ"ל שהוא זוכה בהם בעצמו או ע"י בהמתו דהו"ל מעשה קוף ובאמת גם בכרשיני ע"ז מחויב למונעה שלא יניחה לאכול דשם אסור אף שלא כדה"נ וגם אסור להיות רוצה בקיומו וז"ב ומ"ש דהוה כהנאה הבאה לאדם בע"כ ואף אפשר ולא קא מכוין מותר משום דהוה הנאה הבאה מאליה בלי עשייה בידים. הנה אף אם נימא דאפשר ולא קא מכוין שרי היינו לר"ש דאמר דאינו מכוין שרי והיינו היכא דלא הוה פ"ר וכמ"ש בתוס' שם וכאן בחמץ אם רוצה בקיומו ע"י ד"א אסור ואף שלא כדה"נ ופשיטא דאסור דעכ"פ נהנה מזה והוה פסיק רישא. ובאמת שלפענ"ד היה נראה דגם בע"ז אף אפשר ולא קא מכוין אסור ובזה מיושב היטב הא דאמרו בע"ז דף י"ב דאם היו מעוטרות בורד והדס דאסור דקא מתהני מריחא והקשה בחידושי הרמב"ן דהא אפשר ולא קא מכוין שרי ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבע"ז גם באפשר ולא קא מכוין אסור אבל ברש"י בפסחים שם מפרש אפשר ולא קמכוין בריח של עכו"ם ואולי כיון דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה אם כן אף בעכו"ם שרי דלא נדבק בידו מאומה וגם קושית הרמב"ן הדרא למקומה דשם ג"כ מיירי מריח של עכו"ם עכ"פ נראה לפענ"ד דבע"ז וחמץ אף שלא כדרך הנאה ואף אפשר ולא קא מכוין אסור ודוק היטב. שוב ראיתי בפ"י שהאריך שם להקשות דאיך אפשר לומר דאפשר ולא קא מכוין שרי באיסורי תורה ובפרט בע"ז וע"ש שהעלה דמשום דלא קעביד מעשה בגופיה ולפענ"ד נראה דדוקא בריח דע"ז דלא שייך בו הנאה כ"כ דגם משום מעילה אין בו ולא נדבק בו מאומה וז"ב לפענ"ד ודוק: