שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ב (ג׳)

והנה לכאורה תמהתי על קושית התוס' דלמה שחיטה בעי פנים ומה קושיא הא הר"א ממיץ בספר יראים סי' ש"צ כ' להקשות דלר"ל דס"ל אינה לשחיטה אלא בסוף איסור שחוטי חוץ היכא משכחת לה הא קודם גמר שחיטה נעשה בעל מום וכתב כיון דדרך הכשר קעביד לא נקרא מום דכל מום קדשים מפסח ועור גמרינן שאין דרך הכשר הלכך כל כמה דיקרב סוף שחיטה לא מקרי מום להדחות מפתח אהל מועד עכ"ל וביאור הדבר דעד סוף שחיטה אם היה שוחטה חוץ למקדש והיה גומרה במקדש היה כשר ע"כ הוה מהכשר שחיטה ואינו נקרא בע"מ ולפ"ז יקשה מה מקשו התוס' דע"כ מוכרח להיות השחיטה מבפנים דאל"כ היה נעשה בע"מ דבסוף השחיטה ודאי נעשה בע"מ ואינה ראוי' להקריבה פתח אהל מועד ושם אזלי התוס' אליבא דר"ל דסבר דאינה לשחיטה עד לבסוף וגם לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ג"כ קשה דכל היכא דגמר לשחיטה מבחוץ כ"ע מודו דאינה מקרי שחיטה והו"ל כמו נתקלקלה בשחיטה וכדאמרו בחולין דף כ"ט ע"ב והיא קושיא לכאורה. אך אחר העיון ל"ק דאם נימא בעי פנים אם כן אינו נעשה בע"מ דזה הוא ענין שחיטה והכשר שחיטה היא ולא נקרא בע"מ וכמ"ש הרא"מ ביראים וז"ב ופשוט וע"ז תירצו דבעי פנים בשביל קבלה. ובזה מיושב היטב קושיא הנ"ל דזה דוקא אם לא הי' בעי פנים אבל כל דגלתה התורה דשחיטה בעי פנים יהיה מאיזה טעם שיהי' שפיר חייב שחיטה בחוץ משום דנעשה בע"מ קודם גמר השחיטה ואינו ראוי לפתח אהל מועד דאף דקי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כר"י מכל מקום כל דנתקלקלה בשחיטה לא מקרי שחיטה וא"כ ממילא בעי פנים בשביל השחיטה ואם כן חייב בשחוטי חוץ וא"ל דאדרבא כיון שאינו ראוי בפנים שוב הו"ל אינו ראוי לפתח אהל מועד ואינו חייב משום שחוטי חוץ דזה אינו דבהכי חייב רחמנא שחוטי חוץ ובזה מקרי שחוטי חוץ ועיין תוס' ב"ק דף ע"ב ע"א ודוק. וראיתי בספר נדפס מחדש מהגאון מוה' ברוך פרענקיל ז"ל האבד"ק לייפניק בדף כ"ה שהקשה דאמאי חייב בשחט בסימן אחד בחוץ כדאמרו בחולין דף כ"ט הא התוס' בב"ק הקשו בדף ע"ו דכל שחוטי חוץ היאך משכחת לה לר"ל דס"ל דקדשי מזבח לא בעי העמדה והערכה אם כן יכול לפדותו וכתבו דאינו נקרא מום כל שהוא לאחר מיתה ולפ"ז בשחט סימן אחד דאינו לאחר מיתה ונעשה מום כמ"ש הר"א ממיץ ואם כן יכול לפדותו וכאן לא שייך דהכשר שחיטה בכך דזה אינו דלאחר ששחט סימן אחד א"א שתכשר כלל להקריבו במזבח ע"ש. והנה קושיתו היא לשיטת התוס' דגם בבהמה חייב בשחט בסימן אחד בחוץ דלפירוש רש"י דקאי על עוף אין מקום לקושיא זו דבעוף ל"מ פדיון כדאמרו במנחות דף ק"א והכי קי"ל ולפענ"ד נראה דגם לשיטת התוס' ל"ק דבאמת כיון דראוי לפדותו כמ"ש התוס' שוב מקרי הכשר שחיטה דיכול לפדותו עדיין ולהקדישו אח"כ ולגמור השחיטה בפנים למ"ד אינה לשחיטה רק בסוף וז"ב. ולכאורה רציתי ליישב בזה קושית רש"י ותוס' בסוגיא דרבוצה דפריך הש"ס וכי שחיט סימן אחד אשחוטי חוץ לא לחייב דמחתך בעפר בעלמא והקשו רש"י ותוס' דהא כבר שחט סימן אחד וחייב על שחוטי חוץ. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן דשחט לע"ז והו"ל כמחתך בעפר ול"מ שחיטה אח"כ ושוב יכול לפדותו דכבר נעשה בע"מ וכנ"ל ואף דשם בחטאת עוף קיימינן למסקנא אך בחטאת העוף בלא"ה אתי שפיר דכלהו בהדי הדדי קאתיין. אך לפ"ז יקשה הא דמקשה א"ה מאי אריא חטאת לתני זבח והא בזבח דבהמה לא שייך שחוטי חוץ דיכול לפדותו כקושית הגאון הנ"ל ולא שייך לומר דכיון דיכול לפדותו שוב לא נעשה בע"מ דזה אינו דהא באמת הוה מחתך בעפר בעלמא משא"כ בחטאת העוף דלא שייך בע"מ דתמות וזכרות לא נהגו בעוף וגם פדיון לא שייך ואף אם נימא דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא נעשה בע"מ אך זה אינו דכאן כל דהגמר הוה לע"ז נתקלקלה בשחיטה ובכה"ג ודאי נעשה בע"מ והיא קושיא נפלאה. אך י"ל דכיון דמוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"כ עד כלות השחיטה היא בהמה כשרה ולא נתקלקלה בשחיטה והוה דרך הכשרה ובאמת יכול לחזור בו בעוד שלא גמרה ולא נעשה בע"מ וחייב משום שחוטי חוץ ובזה יש ליישב לשון א"ה שנתקשו בו רש"י ותוס' שם ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דאין אדם אוסר דבר שא"ש רק במעשה רבה א"כ עכ"פ ודאי נתקלקלה בשחיטה מקרי דבאמת הוא עובד ע"ז ובגמר שחיטה נעשה בע"מ וקלקול בשחיטה מקרי משא"כ אם נאמר בגמר זביחה עובדה א"כ טרם כלות השחיטה שחיטה כשרה הוה וז"ב ודוק היטב כי יש להאריך שם בסוגיא: