שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ה (ט״ז)

והנה בגוף דברי המג"א שכתבתי למעלה הלא מראש דבלח בלח מותר לקיימו משא"כ יבש ביבש ודבריו תמוהים וכתבתי ליישב וכעת נראה לפענ"ד דכוונת המג"א היא הנה הרשב"א כתב הטעם דיבש ביבש בטל ברוב הוא לפי שנתבטל ברוב ועל כל אחד שאוכל אמרינן דהוא מן הרוב וע"כ אוסר לאכלם ביחד אבל הרא"ש כתב דהטעם לפי שהאיסור נהפך להיות היתר ולפ"ז נראה לפענ"ד הדבר ברור דאף להרשב"א דלא אמרינן דנהפך להיות היתר היינו ביבש ביבש דכל אחד הוא בפני עצמו לא מסתבר לי' שנתהפך להיות מותר והרי כשיבשלם יתן טעם ויאסר ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ט ולפ"ז זהו ביבש ביבש אבל בלח בלח שייך לומר דנתהפך להיתר דעכ"פ נתערב ביחד ולא שייך לומר דהאיסור בפ"ע וכל שאתה מתיר התערובות ממילא מותר האיסור ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דעכ"פ בבל יראה אינו עובר דהרי הוא מעורב אבל יבש ביבש דהוא בפני עצמו עובר בב"י והמעיין בסי' תמ"ב ימצא דהמג"א שם בעצמו חילק דבמב"מ דבטל ברוב א"צ לבערו והיינו טעמא דלענין ב"י שפיר בטל ברוב אף בלח בלח דדוקא לענין אכילה שייך לחלק בין לח בלח ליבש ביבש דיהיב טעמא אבל לענין ב"י גם בלח בלח בטל ברוב ואדרבה בזה נהפך האיסור להיות היתר כנלפענ"ד ועיין מג"א סי' תצ"ח סקכ"ח לענין אפר ודבריו תמוהים שם כמ"ש כל האחרונים דכל דלא שייך נ"ט בטל ברוב בודאי וכאן נראה לפענ"ד דס"ל להמג"א דבב"י דלא שייך דיהיב טעמא כל שבטל ברוב שרי ובזה יתפרש כל דברי המג"א סי' תמ"ב ס"ק א' וסי' תמ"ז סקמ"א דזה שכתב דיבש ביבש אסור לקיימו הוא לשיטת הרשב"א דהטעם דבטל דאמרינן על כל אחד שמא היא ההיתר א"כ בב"י מכל מקום עבר דאחד יש בו איסור משא"כ להרא"ש דההיתר הוא בשביל שנתהפך להיות היתר א"כ אינו עובר בב"י כלל וע"ז כתב המג"א דהא לא קי"ל כהרא"ש בזה וע"ז כתב דכאן מותר לבטלו דהא אינו מבטל איסור דגם להרשב"א מותר לאכול כל אחד בפ"ע ונתלה דזהו מן הרוב היתר רק בב"י עובר דהא מכל מקום עובר בב"י וכל שמבטלו אין כאן איסור כלל ואינו מבטל איסור הארכתי בזה לפי שמפרשי מ"א כפי הנראה לא הרגישו בזה ומ"ש ברור ודוק. מיהו בפשיטות יש לומר דכוונת המג"א למה דמבואר בסי' ק"ט ס"ב דביבש ביבש לדעת הרא"ש כל שנודע כבר מותר לגמרי אף שיבשלם אח"כ ואף לדיעה הראשונה מותר להוסיף עד ששים ול"מ מבטל איסור אבל מ"ש יותר מחוור לפענ"ד גם מ"ש למעלה לענין משהו אם עובר על ב"י עיין במ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דאינו עובר על ב"י. אמנם מ"ש ראיה דאל"כ לא שייך דבר שיל"מ דהא אסור להשהות לכאורה דבריו תמוהים דהרי בלא"ה תימה על הר"ן דאנן קיי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדרבנן משום קנסא וא"כ ל"ח דבר שיל"מ דיאסר אח"כ וכתב כיון דמן התורה מותר אף דרבנן אסרו לחומרא אמרו ולא שיצמח עי"ז קולא ואם כן ה"ה בזה כיון דאינו עובר על ב"י רק מדרבנן אכתי שייך דשיל"מ. אמנם אחר העיון דבריו ברורים דבשלמא לענין אכילה אף דאסור מכל מקום אינו רק דרבנן ומה"ת מותר ושייך לומר עד שאתה תאכלנו באיסור דאז הוא אסור לולא הביטול מה"ת ואחר כך לא יאסר רק מדרבנן ומכל שכן לשיטת הר"ן בעצמו דמב"מ לא בטיל דכיון שהוא היתר מקרי טפי מב"מ בודאי אתי שפיר אבל כל שאסור להשהות ועובר בב"י הרי ע"כ צריך לסמוך על הביטול דאם לא כן לא משכחת לה דיהי' לאחר פסח ויאכלנו בהיתר כיון דעובר על ב"י מדרבנן והיאך יעבור כעת על דרבנן בודאי ולא יסמוך על הביטול שהוא בודאי מותר מן התורה רק דחז"ל החמירו דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והרי כל שהמאכל מתקלקל לא שייך דבר שיש לו מתירין מכ"ש בזה וז"ב כשמש ודוק. והנה בהא דאמרו בפסחים דף ז' הפת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת הקשה הפ"י דאמאי לא פירש הש"ס בפשיטות משום דכיון דיש רוב מצה גבי יבש ביבש חד בתרי בטל ובמחכת"ה לא ידעתי דמלבד דלא הזכיר שדעת הרבה פוסקים דבחמץ אף ביבש ביבש לא בטיל ברוב משום דלא אזלינן בתר נו"ט אי דהוה דבר שיל"מ ואף דנימא דלרב דס"ל דלאחר הפסח גם כן אסור כר"י לא שייך דשיל"מ עכ"פ שייך טעמו של הרשב"א ואף להחולקים דס"ל דלא שייך דבר שיל"מ משום שחוזר ונאסר לשנה הבאה כאן בפת שעפשה דודאי יתקלקל עד שנה הבאה וגם הוה כחרכה קודם זמנה בודאי הוה דבר שיל"מ מיהו כבר כתבתי דלא שייך כאן דבר שיל"מ אבל עכ"פ לטעמו של הרשב"א בודאי שייך גם כאן ושפיר מקשה הש"ס דאי אפשר לומר דהביטול הוא בשביל שרבתה מצה וגם למה נקט בפת שעפשה דוקא הו"ל לומר סתם דחמץ בטל ברוב. ודרך אגב אומר במה שחידש נכד הגאון בעל ים התלמוד יניק וחכים ני' בהא דאמרו שם דשוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום והקשו התוס' מפ"ק דנדה ואמר הוא דחזקתו מתכבד אינו חזקה גמורה רק דבאמת הא דתלינן בבתרא הוא מטעם דהוה כמו קרוב והרי רוב עדיף רק דע"י שחזקתו מתכבד הוה כמו קרוב ומצוי ומשמע בב"ב בסוגיא דניפול דקרוב ומצוי עדיף מרוב עכ"ד. והנה באמת אנן לא קי"ל כן רק ר"ז חידש כן אבל מצאתי בשו"ת פ"מ ח"ג סי' ב' שחידש כן אבל מכל מקום יקשה דא"כ מאי פריך ומי אזלינן בתר בתרא והא תניא רוב מעשר מעשר ומה קושיא שם אין כאן מצוי ולכך רוב עדיף וע"כ אי אפשר לומר כן ועיין צל"ח שם ויש ליישב ע"ש ודוק והנה לכאורה קשה בהא דכתבו הרמב"ן והר"ן דלכך מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין דכל שנתערב מותר לאח"פ הו"ל דבר שיל"מ וקשה טובא הא כל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולכאורה צ"ב דכל שנתבטל בששים הא נתבטל הטעם ופרח איסורא ומה שייך עד שתאכלנו באיסור וצ"ל דגם ביטול בששים אינו דבר ברור אי נתפשט הטעם בכל התערובות ודלמא לא נתפשט הטעם בכלו ונשאר האיסור במעוטו ורק דכל שאי אפשר בענין אחר אמרה תורה דבטל בששים אבל כל שיש מקום שלא יצטרך לדון מתורת ביטול עדיף טפי עכ"פ יהיה איך שיהי' עיקר דבר שיל"מ הוא משום שלא נצטרך לדון על הביטול וגם דאנו דנין בתערובות כאילו לא נתערב והי' אותו הדבר מותר בעצמותו לכך לא נתבטל בתערובות בשביל שעצם הדבר שנתערב אלמלא הי' בעין הי' לו היתר ולפ"ז כאן אלמלא הי' בעין היה אסור מדרבנן וקנסא קניס ר"ש כל שהוא בעין ועיקר ההיתר ע"י שנתערב ונתבטל א"צ לבערו וע"כ מתורת ביטול הו"ל דבר שיל"מ ושוב לא שייך דבר שיל"מ דממנ"פ אתה צריך לבא לתורת ביטול ואם כן שוב כבר נתבטל ולמה יהיה שייך דבר שיל"מ והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה כיון דבתערובות כל שיש ששים א"צ לבער וכבר ביארתי לעיל הטעם דהו"ל כמשביתו מן העולם אם כן שוב לענין הביעור א"צ לדון מתורת ביטול דעכ"פ לא שייך ב"י דהוה כמו שנטמן בבורות או נפל הגל דאף שישנו במציאות כל שאי אפשר לבא לשם א"צ ביעור וה"ה בזה ושוב כל שא"צ לדון מתורת ביטול שוב הו"ל דבר שיש לו מתירין וז"ב. ובזה מיושב היטב שיטת הטור דדעתו דאם נתערב לאח"פ בין במינו בין בשלא במינו בטל בששים ותמה המג"א למה צריך ששים ועוד הרבה קושית תמה עליו ולפמ"ש אתי שפיר דהנה טעמו של הטור הוא דהרי אמרו כי קניס ר"ש בעיני' אבל בתערובות לא ופי' הטור דהוא בתערובות שאינו עובר עליו בב"י וכמ"ש הטור בהדיא סוף סי' תמ"ז לחלוק על רבינו יונה דעיקר תלוי אם עוברין על תערובתו בב"י ראוי לקנסו ואם לאו לא קנסו ולפ"ז ע"כ צריך להיות בששים דאם לא כן שוב לא היה בזמנו במשהו דהא לא הוה דבר שיש לו מתירין דהא צריך לבערו דא"ל דהו"ל דבר שיש לו מתירין לאח"פ הא קנסא קניס ר"ש ואף דבתערובות לא קניס הא זה דוקא כשהוא בששים דאם לא כן לא השביתו וכמ"ש ואף אם תאמר שגם בפחות מששים שייך ביטול ע"כ צריך אתה לדון מתורת ביטול וכמ"ש וע"כ דהוא בששים ובזה יש לומר הא דפריך המג"א מהא דפריך והא קנסא קניס ר"ש הא יותר מששים אין סברא לקנוס ולפמ"ש יש לומר דה"פ אמאי מקרי דבר שיש לו מתירין הא כל שקנסא קניס לא שייך דבר שיש לו מתירין וכקושית הר"ן ועל זה משני דבתערובות לא קניס ושוב הוה דבר שיש לו מתירין ודוק: