שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ד (ט׳)

וצ"ל דקושית הרשב"א היא על התורה טרם דתקנו רבנן שתהיה היא נותנת שכר הסופר דאז אפשר שלא כשר בכתבו על א"ה דבעי שישוה איזה דבר ויהי' מקרי וכתב ונתן דאף דנתינה מקרי אף בפחות משו"פ מכל מקום כיון דצריך שיכתוב מממונו עכ"פ יש בו איזה שיווי להתלמד בו מעשה הכתב וכדומה משא"כ לדידן דתקנו רבנן שהיא תתן שכר הסופר א"כ אין בו שווי כלל דהוא לא נתן מידי. ובזה יש לקשר המימרות דבתחלה אמר משום דכתיב וכתב ואח"כ אמר משום דכתיב ונתן ועיין במפרשים. ובזה יש לומר הא דכתב חכם אחד דבזמן הזה דאיכא חרגמ"ה שוב לא יועיל גירושין בע"כ אף דעבר וגירש משום דכבר נודע מ"ש הרש"ל בתשובה סי' ל"ג דלכך אינו נאמן בזמן הזה לומר שזינתה דאף הוא משועבד לה בזמן הזה שא"י לגרשה בע"כ וא"כ שוב הוה נתינה בע"כ ולא שייך לומר דא"י לעכבו מלסלק שעבודו דזה אינו דהא משועבד לה ג"כ ואינו יכול לסלק שעבודו בע"כ ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דתקנו רבנן דהיא נותנת שכר הסופר לא שייך ונתן כלל דגוף נתינת הגט השטחי הרי נתן לידה ולא שייך בזה נתינה בע"כ וז"ב ומה שהביא החכם ההוא דברי הנימוק"י בחידושיו לשבועות הובא בס' בית הבחירה דכל דנתרצה לבסוף אף נתינה בע"כ למ"ד דל"מ מ"מ כל שנתרצה אח"כ מועיל למפרע והאריך בזה לפרש דברי הרמ"א באהע"ז סי' קי"ט דכל שנשאת בגט בע"כ שוב הותרה וכתב הטעם משום דנתרצית הנה לפמ"ש אין מקום לזה דבלא"ה נתינה בע"כ שמי' נתינה וגם גוף דברי הנימוק"י הנה לא ראיתי וגם ספר בית הבחירה לא ידעתי מי הוא ע"כ לא יכולתי דהעמיק בזה. והנה בשו"ת הרשב"א ח"ג המכונה תולדת אדם סי' שצ"ט מצאתי דבר חדש דאף למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה ואם מתנה עם חבירו זכי בשדה זו ע"מ שתתני לי מנה וקודם שנתן לו המנה חזר בו בעל השדה ול"מ נתינה בע"כ כ"ז במתנה שיתן לו אבל אם אומר זכה בשדה ע"מ שתתן לראובן מנה אז אף אם יחזור בו בעל השדה וגם ראובן לא ירצה לקבל מכל מקום הוה נתינה דבמתנה לעצמו הוא דבעי נתינה מדעתו ולא בע"כ אבל במתנה ליתן לאחר אף בע"כ הרי קיים תנאו ואזיל לי' אבל במתנה על אחר שאלו אמר ע"מ שתכתבו לו את השטר לא זכה כ"ז שלא נתן לו השטר שלא עשאן שלוחין רק ע"מ כך וכך ויכול לבטל שליחותו כל שלא קיימו כפי שצוה ע"ש שזה תורף דבריו בקצרה וביאור דברי הרשב"א נראה לפענ"ד דבשלמא כשמתנה לעצמו א"כ לא סילק עצמו מהדבר עד שיתקיים התנאי לעצמו א"כ כל שחזר בו מסתמא נתכוין שלא יגמר מתנתו עד שיתקיים התנאי לטובת עצמו אבל כל שמתנה שיתן לחבירו עכ"פ אם ירצה לקבל חבירו אין בידו לחזור א"כ תיכף שהתנה לתת לחבירו כבר נסתלק הוא מהחפץ שנתן לו וא"כ אינו רק תנאי בעלמא וכל שקיים תנאו אף בע"כ של מקבל והנותן החפץ הוה נתינה וכבר מצינו הרבה דברים דלעצמו לא נסתלק זכותו משאם נותן לאחר וכמו בשיווי בדבר שלבל"ע דלעצמו מועיל ולאחר אינו מועיל כמבואר סי' ר"ט דאמרינן דלעצמו בעין יפה משייר ולא נסתלק לגמרי וה"ה לענין נתינה בע"כ כנלפענ"ד טעם הדבר: