שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ד (ו׳)

וביאור הדברים נראה לפענ"ד עפמ"ש לעיל בקצרה דהנה ביאור הענין דל"מ כאן מחילה אף דכ"מ מועיל מחילה משום דאמרינן דלצעורה קמכוין והדבר צ"ב דסוף סוף כבר ציערה וכעת מחל לה והיא הי' לה צער דלא ידעה דקא מחל. אך ביאור הענין עפ"י דברת הר"ן שכתב בהא דאמרו בקידושין ובכלן אעפ"י שהי' אומרת בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת וכתב הר"ן אף דבכ"מ מועיל מחילה היינו משום דכל שהי' התנאי לתועלת אמרינן דאח"כ כשמחל נתקיים התנאי למפרע אבל כל שהי' בלבה להתקדש ואעפ"כ התנה א"כ ראינו דלא היה כוונתה לתועלת רק להקפדה בעלמא וא"כ מה נשתנה אח"כ ומה מועיל המחילה הא בתחלה ג"כ לא כוונה לתועלת רק להקפדה ולכך כל שאמרה שהיה בלבה ל"מ טפי ע"ש ודפח"ח ולפ"ז גם אנן בדידן נאמר דמה שהתנה עמה ע"מ שתתן מאתים זוז ואמרינן דלצעורה קא מכוין והיינו דלא רצה המעות לתועלת רק לצערה א"כ היאך שייך מחילה הא בעת התנאי לא הי' לתועלת (ועיין בר"ן שם שהביא מדברי הש"ס הלז דכל דלצעורי ל"מ התקבלתי) וזה דמחלק הש"ס דבשלמא התם שנתכוין להרווחה אמרינן דהרי לא אצטריך והוה כאילו התקבל המעות אבל כל שכוונתו הי' לצער מה מועיל המחילה וז"ב כשמש. ולפ"ז זהו שם כשהתנה ליתן מעות אבל כל שהתנה ליתן אצטלא ואמרינן אצטלא דוקא כדי לצער א"כ כל שמקבל אח"כ מעות אמרינן דמועיל דא"ל דכל התנאי לא הי' לטובתו רק לצער דזה אינו דיש לקיים שניהם דהמעות באמת רצה לטובתו והאצטלית אמר לצער ולכך מועיל מחילה דיש לומר דרצה לצערה בגוף האצטלית אבל דעתו הי' לקבל מעות ולכך כל שמקבל מעות לא שייך לצעורה קמכוין דלא שייך לומר דגם מתחלה לא הי' בלבו לטובתו כיון דאינו מוכרח דיש לומר דבאמת כוון שניהם לצעורי ולתועלתו וכל שנתבטל התנאי במקצת נתבטל בכלו וז"ב כשמש לפענ"ד.