שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קצ״ד (ג׳)

ולכאורה רציתי להביא ראיה בזה לדעת המהר"י בי רב מהא דמבואר בש"ע אהע"ז סימן קמ"ג ס"ו שם שאם הוא מתרצה לקבל דמים בעד אצטליתא הוה גט והוא מהרא"ש והקשה הב"ש בשם המהרש"ל דא"כ ע"כ פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא באינו רוצה לקבל הדמים וא"כ הא מוכח דנתינה בע"כ לא הוה נתינה לרבנן דקי"ל כוותי' ומ"ש הב"ש דנתינה בע"כ דליתן מעות בעד הכלי בודאי לא מועיל בע"כ וכתב שכ"כ בריש סי' כ"ז בשם הרש"ל. הנה לא מצאתי שם בס"ק ב' שם דבר מזה בשם הרש"ל. והדבר תמוה דבשלמא נתינה בע"כ ושוה כסף שפיר כתב המהרי"ט שם דלמ"ד עיקר הוא כסף ושו"כ אינו רק מריבויא דכל מילי הוה מיטב וא"כ עכ"פ בע"כ ל"מ אבל כאן דאדרבא ליתן מעות בעד הכלי מנין לנו דל"מ אף בע"כ למ"ד נתינה בע"כ מועיל וכסף ודאי מועיל. ועכ"פ קושית הב"ש קשה טובא וצ"ע תירוצו. אבל באמת תמהני דאין התחלה לקושיא לפענ"ד דע"כ לא נחלקו אם נתינה בע"כ מקרי נתינה או לא דוקא כשנותן ליד נותן מה שהתנה עמו אבל כאן דלרבנן אצטליתא דוקא ולא דמים וא"כ מה מועיל דנתינה בע"כ הוה נתינה הא אינה נותנת מה שנתחייבה לתת לו דהוא רצה אצטלית דוקא וז"ב כשמש וצ"ע על הרש"ל והב"ש דמה זו קושיא כלל (אחר כמה שנים מצאתי בט"ז שם סי' קמ"ג שהרגיש בזה ונהניתי) ובאמת שלפענ"ד הי' נראה דזה גופא הטעם דנתינה בע"כ ושו"כ ל"מ והמהרי"ט כתב הטעם דלא נתרבה בכה"ג שוה כסף ככסף. ולפמ"ש יש לומר בפשיטות דכל שלא נתן מה שהתנה שוב כ"ע מודו דל"מ נתינה והוא התנה על כסף דוקא ובזה ל"ק מה שהקשה הב"ש בסי' כ"ז מע"ע דמועיל נתינה בע"כ ושו"כ משום דשם לא הוה בדרך תנאי וא"כ כל מילי מיטב הוא וז"ב לפענ"ד. ולכאורה רציתי לומר שזה כוונת הב"ש בתירוצו דכיון שהתנה על אצטלית והיא נותנת מעות לא הוה כמו שהתנה עמה ולכך ל"מ בע"כ אבל מלבד שהמעיין בב"ש יראה שכיון לדבריו בסימן כ"ז בשם המהרי"ט אף גם דא"כ אין קושייתו מהא דלרבנן אצטלית דוקא אבל אל"ה הי' גם מעות מועיל אף דהוה בע"כ וע"ש שהאריך בקושיא זו ונדחק ולפמ"ש אתי שפיר דאם לא הי' אצטלית דוקא הי' מועיל נתינה בע"כ כיון דלא התנה אצטלית דוקא. מיהו אכתי קשה למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה יקשה קושית הב"ש דאם לא הוה אצטלית דוקא היה מועיל והא הוה נתינה בע"כ ובאמת לפמ"ש המהר"י בי רב דאם קבל בפועל מועיל אף נתינה בע"כ א"כ אתי שפיר דמיירי שקיבל בפועל לכך לולא דהוה אצטלית דוקא היה מועיל נתינה בע"כ אף למ"ד לא שמיה נתינה משא"כ אם אצטלית דוקא אז לא הוה כמו שהתנה ולא נתקיים התנאי וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש על רבה שם ע"ש ומזה ראיה להמהר"י בי רב בחלק השני. שוב ראיתי בח"ר בגיטין שם גבי אצטליתא שהקשה בשם התוס' דממנ"פ במה מיירי אם ברוצה לקבל מעות בעד אצטלא א"כ נפשטה בעיין דבסמוך דא"ל מחולין לך דלרבנן ל"מ מחילה ולרשב"ג מצי מחיל ואם מיירי כשאינו רוצה לקבל דמים א"כ תפשיט בעיין דנתינה בע"כ הוה נתינה דהא ע"כ לא פליגי רבנן רק אי אצטלא דוקא הא לא"ה הי' מועיל הרי הרגיש בקושית הב"ש השניה ע"ש מ"ש בזה ומדבריו מוכח דלא כמהר"י בי רב בחלק הלז דאל"כ היה לו לתרץ דמיירי כשקיבל והי' מועיל אף למ"ד נתינה בע"כ לא הוה נתינה וכמו שכתבתי. אך בגוף הקושיא הנה לפמ"ש הרשב"א שם בהא דמחולין לך דל"צ לחזור וליטול ממנה הגט לרבי דסגי בהא גיטך ושפיר הוה אבעיא דסגי בנתינה קמייתא ולא בעי תנאי אחרינא ע"ש וא"כ זה דוקא במחול לך אבל אם אינו מוחל לגמרי רק שמרוצה בקבלת דמים שפיר לרבנן ל"מ כיון דאמר אצטלית דוקא אף שעתה נתרצה בקבלת דמים אבל עכ"פ צריך שיאמר הרי זה גיטך לרבי ולרשב"א צריך שיחזור ויטול ממנה ויאמר הרי זה גיטך דנתינה קמייתא היה על אצטלא דוקא וז"ב מאד להמעיין היטב ברשב"א שם. ובלא"ה נראה לי דלא שייך כאן מחילה דממנ"פ לרשב"ג דאמר דאצטליתא לאו דוקא א"כ גם מתחלה לא הקפיד על אצטליתא דוקא ולרבנן דאצטליתא דוקא שוב ל"מ המחילה דהא נתכוין לאצטליתא דווקא וא"כ לעולם דמיירי בנתרצה לקבל דמים ואפ"ה ל"מ לרבנן דאף אם נימא דמחל לגמרי מועיל היינו דשם מחל לתנאו אבל כאן דהוא התנה אצטליתא דוקא וא"ש לא נתקיים התנאי. שוב ראיתי דהרשב"א בעצמו תירץ כן ע"ש ונהניתי. ובגוף הקושיא נראה לפענ"ד דל"ד למחולין לך דבשלמא כשמוחל התנאי יש לומר דמהני אף לרבנן דבתחלה רצה שתתן לו מתאים זוז ואח"כ נתחרט אבל כאן דאצטליתא דוקא לרבנן וא"כ ההקפדה על אצטליתא דוקא זה לא הוה הנאת ממון ותועלת רק הקפדה גרידא ובכה"ג ל"מ מחילה וכעין שכתב הר"ן בסוגיא דכנסה סתם דאם אמרה בלבי היה להתקדש גרע טפי ול"מ מחילה דמוכח שלא היה רק קפידא גרידא ול"מ מחילה וה"ה בזה וז"ב ודו"ק. אך בחלק הראשון שכתב המהר"י בי רב דלמ"ד נתינה בע"כ הוה נתינה א"צ שיתנו לידו וכל שרוצה לתנו לידו סגי אף שזה אינו רוצה לקבלם בזה לא נחלק עליו החכם הב"י ואדרבא הביא ראיה לדבריו ע"ש ובמחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה סי' כ"ד האריך דמדברי הרשב"א בתשובה לא משמע כן והביא כמה רבאוותא שנחלקו עליו. ולפענ"ד נראה ראיה למהר"י בי רב בזה דהנה הרשב"א בחידושיו בגיטין דף ע"ה האריך להקשות דהיאך אפשר לומר לרבא דכיון דבפניו יכול ליתן בע"כ למ"ד שמה נתינה ה"ה דיכול לזכות לו ע"י אחר אף שזה אינו רוצה שהרי אשה מתגרשת בע"כ ואפ"ה א"א לזכות לה גט ע"י אחר לפי שחוב היא לאשה וכן בעבד לר"מ דאמר דחוב הוא לעבד ע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש המהר"י בי רב אתי שפיר דבשלמא בגט דבעינן ונתן לידה א"כ כל שחוב הוא לה לא הוה לא משום שליחות דאין חבין לאדם שלא בפניו וגם לא משום ידה דלא נעשה ידה בע"כ ולא שייך לומר דהוה ידה אריכתא כל שהוה בע"כ וכמ"ש הנימוק"י ריש ב"מ לענין חצר שאינה משתמרת דלא שייך ידה אריכתא כל שהוא חוב וא"כ לא הגיע לידה וכל שלא הגיע לידה אינו יכול לגרשה אבל לענין נתינה בע"כ דלא בעינן שיתן בפועל א"כ כל שרוצה ליתן שוב הוה נתינה בע"כ ומועיל וא"כ מועיל אף שלא בפניו ולכך יכול לזכות ע"י אחר אף שחוב היא לו להמקבל הא לא אכפת לן שיקבל רק שהוא רצה איברא דאכתי קשה למה צריך כלל לזכות ע"י אחר הא די בשרוצה ליתן למהר"י בי רב ולפענ"ד לולא שאיני כדאי הייתי מכריע דניהו דלא סגי ברוצה ליתן בלבד אבל עכ"פ כל שהוציא מרשותו וזיכה ע"י אחר בודאי מועיל לכ"ע ובזה הי' מקום ליישב הרבה קושיות ואכ"מ עכ"פ קושית הרשב"א מיושב היטב הד"ק: