שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ז (ו׳)

ועכ"פ מיושב היטב מ"ש הא"ז דכיון דעובר לאו ירך אמו וא"ל מה למשוך שוב קונה בכסף ותמה בקצה"ח דאמאי לא יקנה במשיכת האם דהו"ל כמשוך פרה זו וקני כלים שעליה דקנה מספק ע"ש בסי' ר"ט ולפמ"ש אתי שפיר דא"ז ס"ל דאינו מועיל משיכת האם לעובר דאינם שוים בקנינים ולכך מועיל בתורת מעות ולא בתורת משיכה ואכתי צ"ע דבא"ז שם כתב דמשיכת האם אינו מועיל לעובר אלא בכפות ולפמ"ש גם בכפות לא הי' ראוי שתועיל וצ"ע בזה. עתה נעתיק עצמינו למ"ש המהר"ם מינץ אח"כ שהקשו על א"ז דס"ל דמועיל לקבל מעות בשביל הולד ותמהו עליו מהראכ"ץ ומהרי"ו דהא אין אדם מקנה דבר שלבל"ע ומ"ש המהר"א כ"ץ דסמוך ללידה מועיל הקשה המהרי"ו מהא דפריך בב"ב דף קמ"ב ממתניתין אם תלד אשתי זכר לישני דמיירי בסמוך ללידה וכבר כתבתי בזה לעיל דיש לו קצת סמיכות מדברי ר"ת ומ"ש המהרי"ו דמיירי כשאומר לשתלד בכה"ג מועיל בדבר שלבל"ע וכבר כתב בעצמו שיש דיעות דאף לכשתלד ל"מ ועיין בהגהת אשרי פרק מי שמת שם והנה המהר"ם מינץ ז"ל יצא לדון בדבר חדש דדעת הא"ז דאף דקיי"ל דלא מקנה דבר שלבל"ע היינו משום דמצי למהדר כל אחד משניהם ואינן עומדין במי שפרע אבל כ"ז דלא הדרא המקח קיים וכן אמר ר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' והיינו כמ"ש ר"ת דניהו דיכול לחזור מכל מקום אין לו לחזור כי היכא דליקום בהימנותי' וכן משמע מהרמב"ם דכתב דאינו במי שפרע משמע דמחוסר אמנה מקרי עכ"פ וכ"כ רשב"ם בהא דאמרו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכתב רשב"ם דמכאן משמע דהא דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם זהו משום דלא גמר ומקנה ומשמע הא בגמר ומקנה קני וא"כ בבכור דודאי גמר ומקנה כדי לפטור מן הבכור מועיל אף בדבר שלבל"ע ע"ש שהאריך וזהו תמצית דבריו והנה להיות כי דבר גדול וחדש דבר והוא קדמון אשר האיר עיני הגולה בתורתו ולבבי לא כן ידמה ע"כ אמרתי אדברה וירוח לי הנה מה שכתב דכל דבר שלבל"ע אינו רק דאינו במי שפרע אבל מחוסר אמנה הוה לפענ"ד אינו נראה כיון דלא קנה כלל שוב אינו מחוסר אמנה דהוא רצה להקנות לו ואם הקנין אינו קונה הוא מה אכפת לו. ואני תמה דממקומו הוא מוכרע דאל"כ מה פריך הש"ס על ר"ה דאמר המזכה לעובר לא קנה מהמשנה דילדה זכר יטול מנה והא גם ר"ה מודה דניהו דלא קנה היינו שיכול לחזור בו אבל כל כמה דלא חזר המקח והמתנה קיים וא"כ שם במשנה מיירי דלא חזר בו ושפיר נוטל מנה ואף להס"ד דלא ידעינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא אף ברחוק וזר כל כמה דלא חזר בו קנה וגם בהא דאמר בב"ב דף קכ"ז יכיר דכתב רחמנא למאי הלכתא למיתבא פי שנים אטו אי בעי יהיב לא מצי יהיב ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ואכתי תקשי דאם לא ירצה לחזור יהי' מתנתו קיים ואכתי יכיר למה לי. מיהו הא לא אריא דיש לומר דיכיר אצטריך שלא יוכל לחזור כדאמרו שם אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן ופירש"י משום דכתיב יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וה"ה לרבנן לכך אצטריך למכתב יכיר כדי שיועיל שלא יוכל לחזור ממתנתו וא"ל דאכתי לא אצטריך יכיר דכיון דהוא אמר שהוא בכור ומן הדין לתת לו פי שנים ניהו דאינו נאמן אי לא כתיב יכיר אבל לענין ממון שפיר נאמן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"י לחזור בו ואכתי יכיר למה לי דבשלמא אם היה נותן מתנה סתם לא היה מועיל ויכול לחזור בו דהוה דבר שלבל"ע אבל כל שאמר שהוא בכור כבר הודה שהוא בכור וא"י לחזור בו אך זה אינו דא"כ בלא"ה יקשה הא כל דבר שלבל"ע מועיל במחייב עצמו ולמה לי יכיר וכבר נתקשה הכ"מ וכתב בפי"א ממכירה דבדבר שאינו קצוב ל"מ חיוב וא"כ א"ש לכך אצטריך יכיר דהו"ל דבר שאינו קצוב. ובזה יש ליישב מה שהקשה אותי אבי מורי הרב הגאון ני' דמה פריך הש"ס ולר"מ למה לי יכיר והא אצטריך לענין שלא יהי' יוכל לחזור קודם שבא לעולם דגם לר"מ יוכל לחזור קודם שבא לעולם ובתשובה הארכתי ליישב קושיא זו ולפמ"ש אתי שפיר דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע גם לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מועיל ועיין תומים סי' סמ"ך שביאר כן באורך ואם כן שוב יקשה דל"ל יכיר הא יכול לחייב עצמו וכיון שהודה שהוא בכור ממילא מועיל וא"י לחזור בו ודוק. אבל כ"ז לפלפול אבל פשטת הדברים מבואר דאינו קונה כלל לרבנן ואין המקח קיים כלל ולדבריו יהי' כל מה שנחלקו ר"מ ורבנן בדבר שלבל"ע אי קני או לא הוא דוקא באם רוצה לחזור והרי לר"מ ג"כ יכול לחזור ואין נ"מ רק דלר"מ כל שבל"ע א"י לחזור ולרבנן יכול לחזור אף בבא לעולם אבל כל שלא חזר המקח קיים וזה דבר שא"א וכל הש"ס היפך מזה וגם קשה טובא דהיכא אמרו דר"ע ס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע מדס"ל יפר שמא תעדיף והא גם לדידן חל הנדר דאי לא מיפר לה הנדר קיים אף בדבר שלבל"ע וגם בהא דר"י ס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע נדע שהפירות שלב"ל והא כיון דרצה לאכול מן המעושר ודאי זכות הוא לו ולא רצה לחזור בודאי שיאכל טבל וא"כ מועיל אף לדידן והיא תימה גדולה על דבריו וכפי הנראה גם למהר"מ מינץ לא ברור הדבר וחידש עוד וארכבי' אתרי ריכשי דכל שגמר להקנות מועיל אף בדבר שלבל"ע. והנה מה שהעתיק בשם רשב"ם לא העתיק יפה דרשב"ם לא כתב כלל דמזה שמעינן בהא דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע הוא בשביל שלא גמר להקנות דנשמע מיניה דאם גמר להקנות קני רק שכתב סתם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וקני אף דבר שלבל"ע והיינו דוקא בנו דבודאי הקנה בכל לבו וכן קי"ל בסי' ר"י אבל לחדש מזה דכל דגמר להקנות קני אף בדבר שלבל"ע זה דבר שאי אפשר דא"כ מנ"ל להש"ס דר"י ס"ל דאדם מקנה דבר שלבל"ע מהאי דעשר מידי שלבל"ע והא בודאי גמר לעשר כדי שלא יאכל טבל ועוד ראי' ברורה דהרי בהא דאמרו ריש המפקיד דנעשה כאומר לו לכשתגנוב ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשו והרי שם ודאי אנן סהדי דניחא להו להבעלים להקנות לו הכפל כמ"ש רש"י שם וא"כ אף דבר שלבל"ע מועיל דגמרי להקנות ועיין בפסקי מהרא"י סי' ק"ל מ"ש בזה והובא בט"ז וש"ך סי' ש"ך דאף דאנן סהדי ועבידי דאתי אפ"ה צריך להקנות פרה לכפילא ועיין בסי' ר"ח ס"ט בהג"ה דאם שניהם מקנין זה לזה קנה וביאר הסמ"ע דגמרו להקנות ומשמע לכאורה דקני בגמר להקנות אבל זה אינו מלבד דיש חולקין גם בזה וגם לטעם הסמ"ע זה דוקא כששניהם גמרו להקנות זה לזה אבל היכא דגמר להקנות כל שזה לא סמך לקנות לא קני ועיין סימן קע"ו בהג"ה מבואר בסמ"ע שם ס"ק ט' טעם אחר ע"ש מ"ש על הגליון וע"כ אי אפשר לומר כן לפענ"ד. והנה בשו"ת גוא"י סי' כ"ח כ"ט רצה ג"כ לחדש דבדבר שלבל"ע קונה בגמר להקנות ונחלקו עליו גאוני הדור כמבואר שם ולו ראה דברי המהר"מ מינץ הי' שמח שמצא רב מובהק כדבריו אבל לפענ"ד כבר ביארתי שא"א לומר כן מכמה טעמים וכמ"ש למעלה.