שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ז (י״א)

שוב ראיתי בפ"י בקידושין דף ס"ב שהרגיש בזה ושמחתי. ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי לא יהי' מועיל לקדש בת חבירו אף שאינה מעוברת ומכ"ש במעוברת הא כבר נודע מ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט דהאשה אינה מקניא עצמה לבעל רק שמפקרת עצמה והבעל זוכה בה כזוכה מן ההפקר ולפ"ז גם האב שמקבל קידושין אינו רק שמסלק כחו וא"כ הא קי"ל דיכול לסלק אף בדבר שלבל"ע וכל שמסלק רשותו ממילא נעשה ברשות המקדש וצ"ל דהא בעינן שיהיה לו איזה זכייה שיוכל לסלק עצמו ועיין סמ"ע סי' ר"ט ובט"ז ומלמ"ל פכ"ג מהלכות אישות ולכך בעינן שיהיה הוכר עוברה דאז יש לו קצת זכייה ויוכל לסלק עצמו ועדיין צ"ע דאכתי היאך יזכה המקדש בדבר שלבל"ע וצ"ל לענין המקדש הו"ל כקדושת הגוף אבל האב אינו יכול להקנות דבר שלבל"ע ולדידיה מועיל מתורת סילוק ודו"ק היטב. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו ביבמות דף צ"ג דר"י הוה רגיל דמייתי לי' אריסא פירי דכנתא האי יומא נגה לי' ולא אתי ועשר עלייהו ויליף מקרא דלמען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים ופירש"י דיליף דאף דבר שלבל"ע יכול לעשר ולכאורה לפמ"ש המהר"מ מינץ דבבכורה כיון שרוצה לפטור מן הבכורה בודאי גמר ואקני א"כ מכ"ש כאן דמשום מצות עונג יו"ט ושבת גמר לעשר לכשיבא לעולם ומה ראיה לשאר דבר שלבל"ע. הן אמת דבלא"ה קשה לפי מה שכתבו התוס' בב"ב דף קכ"ג דמכירי כהונה חשוב כמוחזק לגבי בכור לפי שאסור לחזור בו א"כ ה"ה לענין דבר שלבל"ע כיון דהוה רגיל דמייתי לי' מסתמא ולמאי ניחוש לה הא יש לו פירות לאריס ורגיל להביא לו ולומר דניחוש שמא לא תלש עדיין ויבא לתלוש אח"כ ושמא נגה עליו השבת זה לא חיישינן דלא נחשדו על השבתות ומסתמא כבר תלשם האריס וליכא למיחש רק שמא לא יביאם לו והרי חשוב כמוחזק והוה כמכירי כהונה דאסור לחזור בו וצ"ל דבאמת אסור לתרום שלא מן המוקף רק דמשום עונג שבת שרי כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות וא"כ כ"ז שאינו בידו בודאי ל"מ. ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דלרש"י מ"ש שבת משאר ימים וכתבו דהקרא אתי למן המוקף ולפמ"ש גם רש"י ס"ל דמשום מן המוקף קא אתינן עלה רק דמשום יו"ט שרי אך זה כשהוא בידו רק שאינו מוקף וסמוך לו אבל דבר שלא בא לידו עדן וצריך לזכות בו בזה ודאי אינו רשאי לתרום שלא מן המוקף ויתכן יותר לפמ"ש המגיה במלמ"ל פ"ג מתרומות דרש"י ס"ל דמן המוקף אינו רק דרבנן וכ"כ על הגליון שם שכן נראה מרש"י נדרים דף כ"ט ע"ב ע"ש טעם חדש וא"כ לא שייך קרא ע"ז לכך פירש"י דכל דהוה דבר שלבל"ע בודאי אין לתרום שלא מן המוקף אף מן התורה ודו"ק. והנה בש"ס שם אמרו דרב ס"ל ג"כ דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע מדאמר שדה זו לכשאקחנה ומשמע דשדה זו מקרי דבר שלבל"ע דאל"כ למה נקט זו לנקוט שדה סתם וכן נראה מב"מ דף ט"ז ובתוס' ומהרש"א שם ד"ה בהאי הנאה ע"ש דבשדה זו יותר הו"ל דבר שלבל"ע ובש"ך סי' רי"א כתב להיפוך ותמהתי על הגליון שם וצע"ג ועיין בהפלאה בכתובות דף י"א מה שהאריך לתמוה בדברי התה"ד וא"ז הנ"ל לענין מכירת הולד במעי אם ע"ש וכ"כ בזה לעיל. והנה באבני מלואים סי' מ"ם ס"ק י"ב הקשה בהא דאמרו דיש פ"ב דפרה פרת חטאת המעוברת כשר לר"א ולרבנן פסול ופירש הר"י מסמפונט בר"ש שם ובתוס' ב"מ דף למ"ד דמחלוקת ר"א ורבנן הוא לענין הולד של הפרה אי כשר לפרה אדומה ור"א ס"ל דלא בעי לקיחה כשהיא פרה ע"ש וע"ז הקשה דמכל מקום הו"ל דבר שלבל"ע והיאך חל קדושת פרה וא"ל דקדושת הגוף חל אף בדבר שלבל"ע דהא פרה אינה רק קדושת בדק הבית ע"ש והנה מלבד דיש לומר דמכר פרה לעוברה ובכה"ג קני דהוה כדקל לפירותיו אף גם דלשיטת המהר"ם מינץ דבבכור כל שאנן סהדי דגמר להקנות כדי להפקיע קדושת בכור מועיל וא"כ מכ"ש לענין שתחול קדושת פרה דבודאי גמר להקנות ובפרט דהפרה בעצמותה אין לה שווי כ"כ כמו לפי שווי הפרה אדומה שמחמת מצותה לוקח דמים רבים בעדה וא"כ בודאי גמר בדעתו להקנות וגם הלוקחים גמרו לקנות דצריכים מאד לפרה וא"כ קנו אף בדבר שלבל"ע ובפרט אם הקנו לכשתלד דדעת רשב"ם דמועיל. אך לפמ"ש למעלה לדחות לשיטת המהר"ם מינץ הנ"ל א"כ הדר' קושיא לדוכתה וע"כ נראה לי דבאמת כיון דבקדושת הגוף קנה אף בדבר שלבל"ע אף דכאן הוה קדושת בדק הבית מכל מקום מועיל והטעם נראה לי עפמ"ש בתשובה ובחיבורי לנדרים סי' ר"ד ד' יזכני להוציא לאורה דהטעם הוא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ הוה כתפס ובתפס אמר ר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וביאר הסמ"ע והש"ך דהוא מצד הדין ע"ש בסי' ר"ט וה"ה בזה וביארתי שם דהא דל"מ בקדושת דמים משום כיון דבעצמותו אינו לגבוה רק דהדמים הן לגבוה הוה כמו משכון שכתב הבעל עיטור בשם הרי"ף דל"מ דמנה אין כאן משכון אין כאן וה"ה בזה דהא מנה אין כאן דגוף הדבר לא קדיש רק הדמים ולא הוה כתפס גוף הדבר והארכתי בזה בדברי חמודות ע"ש ולפ"ז פרה דבאמת היא קדושה בעצם רק שאין לה דין קדושת הגוף רק כקדושת בדק הבית אבל עכ"פ הוה כתפס באותו דבר עצמו ומועיל ושייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומועיל אף בדבר שלבל"ע ודו"ק היטב. עוד נראה לי דהנה בטעם הדבר דקדושת הגוף חל אף בדבר שלבל"ע נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בהא דאמרו בנדה דף קי"ד דאתנן דפסול מיירי כשנעשית אתנן בעת היתה מעוברת וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים ובספר קצה"ח סי' ר"ט הקשה דאיך מצי לחול איסור אתנן זונה כל שלבל"ע וכתבתי בתשובה דכיון דאמרו אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ומטעם דחייב לצי"ש וא"כ ה"ה בדבר שלבל"ע כיון דעכ"פ מהראוי שיקיים האדם דיבורו וכמבואר סי' ר"ט דמחוייב להשתדל להקנותו אף בדבר שלא בא לעולם כל שיבא לעולם א"כ שם אתנן עלה וז"ב כשמש והארכתי שם דענין הא דאתנן אסרה תורה כשבא על אמו אף דמצד הדין קלב"מ הוא משום דאתנן לגבוה הוא דקא נאסר והרי לגבוה יש עליו חלות הנדר באתנן דהא חייב לצאת ידי שמים ולפ"ז נראה לפענ"ד דגם בקדושת הגוף כיון שהקדושה היא לגבוה ובעלים וכהנים משלחן גבוה קא זכו א"כ לגבוה באמת חייב לקיים דיבורו ושייך חלות קדושה על העובר ולכך חל אף בדבר שלבל"ע ולפ"ז לכך בקדושת דמים שאין לו חלות על עצם הדבר רק על הדמים א"כ שוב ל"מ בדבר שלבל"ע ולפ"ז פרה כיון דהוא בעצם קדושה רק שאין עליה קדושת הגוף רק כקדושת בדק הבית פשיטא שיש לה חלות אף דאינה ממש קדושת הגוף וז"ב. אחר זמן רב ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ע"ג באם אחד נדר וולד שבמעי אמו אם מותר להשתמש בבהמה גופה בעודה מעוברת אי עובר ירך אמו או לא וכתב דעובר ירך אמו הוא ובפרט בלשון בני אדם כמ"ש התוס' ב"מ דף ע"ט ע"ב ד"ה השתא מניקה מ"מ דוקא עובר ירך אמו שאם אמו אסורה בהנאה גם הולד אסור אבל לא להיפך כי האם ודאי לאו ירך הולד היא ותמהני דמה דפשיטא לי' דקי"ל עובר ירך אמו הנה באמת אין הדבר ברור ועיין בלח"מ פ"ד מפהמ"ק וביש"ש בב"ק פרק הגוזל ובשעה"מ הלכות נזקי ממון וברדב"ז ח"א סי' קפ"ח ועיין ביו"ד סי' קפ"ח ועיין ביו"ד סי' רס"ז סעיף ס"א ובפרישה נראה שם כחלוקו של השבו"י וכ"כ הלח"מ פ"ג מעבדים והט"ז דחה דבריהם ותמהני מהשבו"י שהעלים עיניו מזה: