שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קי״ז (ז׳)

והנה בשב שמעתא שמעתא א' פט"ז הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ב מסוטה דקטנה שזינתה נאסרה והא קטן אין בו דעת לשאול מקרי כמ"ש במס' טהרות פ"ג משנה וא"ו וא"כ באין בו דעת לשאול ספיקו טהור וזה רבות בשנים כתבתי דשאני סוטה דספק כודאי והוה כהוחזקה שנטמאה דאף דאין בו דעת לשאול ספיקו טמא. וכעת אני רואה דזה אינו דניהו דעשה הכתוב ספיקו כודאי מ"מ אין בו דעת לשאול טהור דהא גמרינן מסוטה וסוטה יש בו דעת לשאול ואני רואה שאשתמיטתי' לבעל שב שמעתא ירושלמי מפורש פ"ק דסוטה והובא בתוס' סוטה דף כ"ח שהקשו לבן זומא דיליף ספק טומאה ברה"י מסוטה ומינה דוקא שיש בו דעת לשאול וע"ז אמרה מיליהן דרבנן פליגא דאמרו קטנה שזינתה אין לה רצון לאסור על בעלה והא תנינן אין בו דעת לשאול טהור הא יש בו דעת לשאול טמא וכאן אף שיש בו דעת לשאול ספיקו טהור והנה מבואר הקושיא של הבעל שב שמעתא. איברא דאין לו ביאור דלמה נחשב קטנה כמו שיש בו דעת לשאול והא אדרבא אין בה דעת לשאול כמו דחשבו בקטן פ"ג דטהרות כאין בו דעת לשאול ועיין בפ"מ שנדחק מאד. אמנם נראה דלפי מה דאמרו בסוטה כ"ט דאי מסוטה הו"א דעת נוגע ומגיע א"כ שפיר אמרו דניהו דהיא קטנה ואין בה דעת לשאול אבל דעת מגע יש בו דעת לשאול וא"כ לב"ז דלא יליף מדרב גידל רק מסוטה שפיר מקשה והא יש בו דעת לשאול והיינו שהבועל הוה דעת מגע ושפיר הקשו ודו"ק היטב. ומעתה מיושב היטב הקושיא דבירושלמי אמרו משום שאין לה רצון והיינו משום דפתוי קטנה אונס הוא אבל הרמב"ם דפסק דנאסרת והוא לא ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא והראב"ד השיג באמת ע"ז שפיר כתב דנאסרת ושותית דיש לה רצון ויש בה דעת לשאול וז"ב ודו"ק. והנה השב שמעתא שמעתא א' פ"ז כתב ליישב קושית התוס' דלמה ברה"י ספיקו טמא אף דאיכא חזקת טהרה נגדו וא"ל משום דכאן דקינא לה ונסתרה אתרע לה חזקת טהרה א"כ אמאי ברה"ר ספיקו טהור אף דאיתרע חזקת טהרה ע"ש ואמר הוא דמן הבעל דיש לה חזקת היתר יליף דברה"י טמא וברה"ר יליף מהבועל דהי' לה חזקת איסור ואפ"ה ברה"ר טהורה מיניה יליף אף בכל דבר דלית ליה חזקת טהרה ע"ש. והנה אף כי דפח"ח. לפענ"ד זה אינו דכיון דלבעלה יש לה חזקת היתר ולא נאסרה והרי כתיב ונטמאה ונטמאה ודרשינן אחד לבעל ואחד לבועל וכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל אבל לא כתיב להיפך א"כ כל שלא נאסרה לבעלה לא נאסרה לבועל ואף דהב"ש בסי' י"א ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש בדגול מרבבה שהשיג עליו וא"כ דבריו תמוהים. והנה לפענ"ד נראה דבר חדש דענין מה דאמרו דסוטה עשה הכתוב כודאי לפענ"ד הוא עפמ"ש הש"ך בסי' ק"י דבגבינות עכו"ם כיון דחז"ל אסרו מחמת ספק תורה בגופו נעשה כודאי איסור תורה והפר"ח חולק. ולפ"ז נראה לפענ"ד דלשיטת הרמב"ם דכל הספיקות הם מדבריהם ובסוטה חששה התורה לספק וא"כ נעשה כודאי דהרי אם הי' רק ספק היה מהראוי להתיר וכיון שהתורה חששה בסוטה לספק ושם הוה ספק בגופו ובפרט היכא שקינא לה ונסתרה דיש רגלים לדבר א"כ כודאי נעשה ספק תורה. ובזה י"ל מה דנחלק רבנן עם ר"ש דר"ש ס"ל דאינו רק ספק והתורה חששה כאן לספק ואסרו ורבנן ס"ל כל דהתורה חששה לאותו הספק והו"ל ספק בגופו כיון דיש רגלים לדבר נעשה כודאי איסור וז"ב ודו"ק. ולפענ"ד נראה ליישב קושית התוס' בדרך פלפול דהנה מה דהקשו דבר"ה לוקמא בחזקת טהרה לכאורה בסוטה לא שייך זאת דהא גם בחזקה קיי"ל כל דאיכא לברורי מבררינן ולכך משקין מי סוטה כדי לברר ואף דמוחקין השם בשביל להטיל שלום שלא יהי' לו שום פקפוק על אשתו התירה התורה למחוק וא"כ ל"ק. אמנם נראה לפי מה שחידש הנוב"י לענין ס"ס דקי"ל דאם יכולין לברר מבררינן אמנם זה כשיכולין לברר כל הספיקות אבל אם אף לאחר הבירור לא יתברר שני הספיקות לא מבררינן ע"ש ולפ"ז כיון דאמרינן לפעמים הזכות תולה שוב אף לאחר שישקה לא יתברר בבירור גמור דאולי הזכות תולה שוב א"צ לברר ולמה ישקה ונוקי בחזקת היתר. אך נראה דבאמת זה אינו רק לפעמים דזכות תולה אבל עפ"י רוב ההשקאה הוא בירור גמור א"כ כיון דאיכא רגלים לדבר דקינא לה ונסתרה א"כ שוב לאחר ההשקאה נעמוד על הבירור דמה"ת לתלות דזכות תולה וא"כ לכך ספק טומאה ברה"י טמאה דהא יותר קרוב לומר שבודאי תהי' טמאה וההשקאה יועיל ומה"ת לתלות בזכות לכך מבררינן דאם תמצא טהורה נדע שהיא טהורה דמה"ת לתלות בזכות ואם לא תמצא טהורה בודאי טמאה א"כ שפיר מבררינן ע"י השקאה דהא יותר קרוב לומר שתהיה מועיל ההשקאה ומה"ת לחוש שהזכות יהי' תולה ויותר קרוב לומר שכל שקנא ונסתרה תהיה באמת טמאה ולא יועיל לה הזכות וההשקאה יברר שהיא טמאה ודו"ק. ולפ"ז זהו ברה"י אבל ברה"ר דאין הסתירה כ"כ ראיה דסתירה ברה"ר לא מקרי סתירה וא"כ למה נשקה הא יש לה חזקת טהרה ולא שייך דאיכא לברורי דהא יש לחוש שיהיה הזכות תולה וא"ל דמה"ת לתלות בזכות דז"א דבאמת יש לתלות בזכות וכל דלא נוכל לברר בבירור גמור שוב ל"צ לברר אבל ברה"י דמסתבר שהיא טמאה מחמת רגלים לדבר א"כ מה"ת לחוש לזכות הא מסתבר טפי שההשקאה יברר שהיא טמאה ודו"ק. ובזה יש לומר דטעמא דר"ש דס"ל ספק משום דר"ש לשיטתי' דס"ל דאין הזכות תולה דא"כ אתה מוציא לעז וא"כ שוב יש לומר דמוקמינן אחזקת טהרה ואף דקינוי וסתירה רגלים לדבר אבל מכל מקום מידי ספק לא יצא וא"ל דלא נבא לבירור דזה אינו דלר"ש ליכא זכות שיתלה א"כ נוכל לומר דהוא ספק אבל לרבנן ע"כ דכודאי מחשבינן לי' ולכך טמא ודאי עד שיתברר דמה"ת לומר שהוא ספק ודו"ק כי אף שיש לפקפק בכ"ז יש להמתיק הדברים ולא רשמתי כ"א מה שעלה ברעיוני בהעברה בעלמא ודו"ק. והנה התוס' יו"ט מקשה על הרמב"ם דמביא ראיה דספק טומאה ברה"ר טהור דאם טומאה ודאי נדחה מכ"ש ספק והוא מהירושלמי הנ"ל ולמה לו זאת כיון דיליף מסוטה וברה"ר סוטה טהורה א"כ שוב למה לן טעם. ולפענ"ד נראה דכיון דברה"ר בסוטה מוקמינן אחזקה א"כ כל דליכא חזקה לא ידענו ודלמא הוא עכ"פ ספק ולכך אצטריך למילף מטומאה ודאית נדחה בציבור ודו"ק. ובישוב דברי הרמב"ם הנ"ל נראה לפענ"ד ע"פ מ"ש למעלה דלכך לא מוקמינן על חזקת טהרה משום דכל היכא דמצי לברורי מבררינן ואף דצריך למחוק השם התורה נתנה רשות למחוק כדי לברר האיסור למען תוסרו הנשים ואם טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע ולפ"ז נראה לי ברור דזה החילוק שבין רה"י לרה"ר דבאמת ברה"י דיש רגלים לדבר לכך הותר למחוק אף דהוא ספק משום דהכתוב עשה כודאי בשביל דרגלים לדבר דקינא ונסתרה וא"כ כיון דהוה כודאי טומאה מחל השי"ת על כבוד שמו לברר האיסור אבל ברה"ר דאינו מקרי סתירה שוב כל שספק הוא שמא לא נטמאה יש להעמיד על חזקת טהרה ואף דאפשר לברורי למה לנו לברר הא יש ספק שמא טהורה ואין רגלים לדבר ולכך טהורה ומעתה בספק ברה"ר נוכל לומר דבאמת ספק הוא והא דאינה שותית משום דכל דספק הוא לא הותר למחוק לכך אצטריך ללמוד ממקום אחר ואין ראיה מסוטה ודו"ק היטב: והנה במ"ש למעלה בהך דאין בו דעת לשאול דאי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע קמ"ל מדר"ג בזה נראה ליישב דברי התוס' בנדה דף ג' ד"ה מודה בשוטה והקשו הא אין בו דעת לשאול וכתבו וי"ל דאדם שנגע בה ורוצה לעסוק בקדשים ואותו אדם יש בו דעת לשאול ותמה בזה בספר ערוך לנר על מס' נדה שנדפס מחדש דל"ש בזה ספק טומאה הבאה ע"י אדם דנשאלין עליה כדאמרו בדף ה' דשם מיירי שאדם נגע בודאי טומאה כגון שנושא שרץ וספק נגע בכלים אמרינן כיון דמקור הטומאה היא אדם שיש בו דעת לשאול אף הכלים שאין בהם דעת לשאול טמאין ע"י שבא אדם שיש בו דעת לשאול אבל כאן דם שוטית טהורה ואיך יהיה אדם הנוגע בה טמא לפי שיש בו דעת לשאול הא טומאתו בא מכח אדם שאין בו דעת לשאול והרי אמרו דחש"ו שנמצאו במבוי שיש בו טומאה טהורין כמבואר בפ"ג מטהרות וכי ס"ד שאם אדם יגע בהם יהיה טמא ודאי זה אינו וגם כאן ה"נ כיון שהשוטה טהורה איך תטמא אדם והניח בצ"ע. ואני מוסיף דמה שייך לאדם יש בו דעת לשאול והלא זה א"י כלל רק שנגע באותה אשה שוטית וכל שהיא אינה טמאה מה שייך דעת לשאול באדם והלא האדם א"י כלל משום טומאה רק מה שנגע באשה והיא תימה רבה אמנם לפמ"ש אתי שפיר דזה באמת מרבה ר"ג דכל שיש בו דעת נוגע אף שאין דעת במגיע טמא ואף דיש לומר דשם יודע עכ"פ הנוגע שנגע בטומאה אבל כאן גם האדם שנגע א"י כלל ולמה יתטמא. אך נראה כיון דעכ"פ השוטית שכעת ראתה ודאי טמאה לענין זה שאם אדם נוגע בה טמא שהרי כעת ודאי ראתה ואף שלא בא בהרגשה הא השוטית אינה יודעת וא"כ כעת בודאי סגי לדעת הנוגע בה דיש בו דעת לשאול א"כ גם למפרע כיון דבשוטה חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוה ה"ה זה הנוגע בה (אם) כל שכעת ראתה שפיר מקרי האדם יש בו דעת לשאול דהא הוא יודע שנגע בה וכל שאמרינן דכותלי בית הרחם העמידוה הוה דעת נוגע אף שאין בו דעת לשאול במגיע ושאני הך דחש"ו דנמצאו במבוי דהם לא נטמאו כלל גם כעת וא"כ מה שייך דעת נוגע דהוא א"י כלל רק שנגע בחש"ו משא"כ כאן. ויש להמתיק עוד דהתוס' הקשו ד"ה מרגשת דמשום לא פלוג תהי' טמאה דגם כעת לא הרגישה וכתבו כיון דהן חלוקות משאר נשים ל"ש לא פלוג וכתבתי בתשובה לבאר עפ"י דברי הט"ז אהע"ז סי' קי"ט דיש לחלק בין איש לאיש ולא שייך לא פלוג וא"כ כאן לענין אדם שנוגע שייך לא פלוג וממילא יש דעת הנוגע ודו"ק: