שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ס״א (ג׳)

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מה דפטור בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר וכן איפכא הוא משום דאפילו גרש חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ועיין תוס' ב"ק דף כ' ד"ה זה אין נהנה ולפ"ז הא עכ"פ לצאת ידי שמים חייב בכל גרמא ובכל מבטל כיסו של חבירו ניהו דפטור מדיני אדם אבל לצאת ידי שמים הוא חייב דבכל גרמא דפטור בדיני אדם אבל אסור וכדאמרו בב"ב דף נ"ז וא"כ עכ"פ פסולין לעדות הם דחייבין לצאת ידי שמים לפרוע לזה. איברא דעדיין קשה דניהו דגרמא חייב לצאת ידי שמים אבל כאן הם באמת לא ידעו מי שכרו מזה כי חשבו שזה בעה"ב של החצר וא"כ כל שכבר פרעו לא שייך חיוב לצאת ידי שמים דהא היה בשוגג וגרמא בשוגג ולא נתכוונו להזיק ודאי פטור דעכ"פ לא נפסלו לעדות עי"ז אך נראה דעכ"פ מחוייבים להשתדל לקחת השכירות מיד המשכיר ולפרוע לזה וזה מקרי נגיעה דאף בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וא"כ שפיר מקרי נוגע בעדות. ובזה נראה לי ליישב הא דאמרו כגון דנקיטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן נתב והקשה הגאון באבן העוזר בחידושיו שם דניחוש דלמא אערומי קמערים ובאמת כבר פרעו ומתייראים שלא נימא להו לפרוע שנית לכך נקטו בידייהו ובשלמא על הש"ס ל"ק דהא יש להם מיגו דאמרו פרענא לך כיון דאינם מתייראים מהמחזיק ולא שייך תירוץ התוס' אבל לדידן דחייבים בהיסת וא"כ כל עד הצריך שבועה אינו עד וכמ"ש התוס' וא"כ מה מועיל נקוטי אגר ביתא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בדיני אדם בלא"ה פטורין דהו"ל כחצר דלא קיימא לאגרא ורק דחייבים לצאת ידי שמים וחשיבי כנוגעים וא"כ כל דנקיטי אגר ביתא לא שייך דערומי קא מערים דהא הם פטורים מדיני אדם ואינם רוצים לפטור רק בלצאת ידי שמים וא"כ ע"כ שאמרו אמת וז"ב. ובזה ישבתי לנכון מה ששאל אותי הרב המופלג החריף מוה' מאיר בראם נ"י דכל שכבר פרעו וא"כ על מה שנהנו כבר פרעו וא"כ למה יתחייבו הא ע"ז הוה גברא דלא עביד למיגר דעכ"פ לענין המערער שוב לא נהנו וזה חסר ולא נהנה פטור ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ לצאת ידי שמים חייב. הן אמת דגוף קושייתו לכאור' רציתי לומר דכיון שזה עכ"פ גילה דעת דרוצה לשכור שהרי שכרו מזה א"כ ממילא נתחייבו למערער ג"כ אבל הראני החריף הנ"ל דכן מבואר בשיטה מקובצת בב"ק שהביא בשם גליון דהקשה בהא דמוקי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא וע"ז הקשה בשיטה שם דאף בלא קיימא לאגרא נמי כל ששכרו מזה הרי גילה דעתו שניחא לי' ליתן לו שכר והוה כמו אם עמד הניקף וגדר הרביעית וכתב דיש לומר דניחא ליה לגבי דידיה ולא לגבי אחר ע"ש וכ"כ הפרישה סי' שס"ג מדעתא דנפשי' וא"כ ה"ה בזה דניהו דניחא ליה שהרי שכרו מהמחזיק אבל אכתי י"ל דלא ניחא להו לגבי המערער. אמנם אחר העיון אמרתי דיש לחלק דבאמת לכאורה צריך להבין דמה בכך דלא ניחא להו לגבי האחר סוף סוף הרי גילה דעת דניחא להו ומגלגלין עליו גם לענין האחר אך יש לומר דבאמת זה לא חסר דהרי חצר לא קיימא לאגרא רק שכל שזה ניחא לי' א"כ נהנה מזה א"כ מחויב לשלם ולפ"ז שפיר יש לומר דלגבי אותו איש רצוני לוותר נגדו אף שלא חסר ולכך רציתי לההנותו משא"כ לגבי זה אבל כאן שזה באמת חסר דאף בלא צוה להשכיר מ"מ חסר מקרי ודלא כשיטת הג"א הנ"ל ועיין בסי' שס"ג וזה נהנה דהרי שכרו באמת רק דשלמו לזה דסברו שזה הבעה"ב של החצר א"כ מה בכך דשלמו בעבור זה אבל המערער יש לטעון כיון דאני חסר ואתם נהניתם תשלמו לי ולא שייך לומר דלגבי דידך לא ניחא לן דזה דוקא אם זה לא חסר אבל אם זה חסר מה נ"מ אם גלו דעתם לזה או לזה סוף סוף נהנו מחסרונו של זה דבאמת החסרון הוא של זה ובשלמא בעמד ניקף גלה דעתו לזה שניחא ליה וז"ב ומיהו בפשיטות יש ליישב דכיון שזה גופא לא נודע לנו אם הם כבר שלמו לזה המחזיק וא"כ שפיר הם נוגעים בעדותם דיטעון דלמא רוצים אתם לפטור ממנו ועושים קנוניא עלי ובאמת לא פרעתם להמחזיק ואתם חייבים לי ומה שטענתם שדרתם בו הוא שעושים קנוניא כדי שלא יקח מידכם השכר ותפטרו ממני במה שטענתם שכבר פרעתם לו וז"ב. ובזה מיושב היטב מה דאמרו כגון דנקיטי אגר ביתא והקשה באבן עוזר דלמא ערומי קא מערמו ובאמת כבר פרעו להמחזיק ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ ממנ"פ פטורים וכמ"ש הן אמת דגוף קושית הגאון לפענ"ד ל"ק דבאמת לפי מ"ש דיש לחוש שערומי קא מערמא קשה בהא דמבואר בטוש"ע סי' ק"מ דאם סלק המחזיק אותם ונותן להם המעות שיתנו למי שיזכה בדין מועיל ואמאי לא ניחוש שמא הוא מערים ואח"כ יקח מהם החצי וקנוניא הוא עושה וע"כ דלא חיישינן לספק נגיעה ועיין בריטב"א בקידושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו מ"ש דזה אי מהני סילוק וצריך לומר דכל שאינו רק ספק ל"ח וכמו דמבואר סי' ל"ז דלא חיישינן לשמא יתעשר ועיין בקצה"ח שמחלק דבדבר שאינו מעיד לעצמו והוה רק כנוטל שכר להעיד ולא חיישינן לשמא יתעשר ע"ש בסי' ל"ז ס"ק ד' וה"ה בזה דכל דאינו רק ספק לא חיישינן לעדים שישקרו ובפרט לפי שיטת ע"ש דנוגע פסול בשביל קרוב וא"כ ל"ח דמשקר רק שהתורה פסלה כל שנוגע וא"כ בכה"ג שמסלקו כשר וא"כ כל דנקיטי אגר ביתא פשיטא דלא חיישינן שמא ערומי קמערמא וז"ב לפענ"ד ודו"ק. והנה מן האמור אני תמה על הקצה"ח סי' ש"י שהאריך לדחות דברי החוות יאיר ומחלק הקצה"ח דבקרקע לא שייך מבטל כיסו של חבירו דבשלמא במטלטלין דנגזלין שפיר לא הוה רק מבטל כיסו של חבירו משא"כ קרקע דאינה נגזלת ע"ש ובאמת שהסברא נכונה אבל מה נעשה דבסוגיא דב"ק מבואר שם דגם בחצר דהוה קרקע ובאפדנא דיתמי דבית הוה כקרקע ואפ"ה בזה לא חסר הו"ל דין מבטל כיסו של חבירו וכן מצאתי בהדיא בחידושי רשב"א ובשיטה מקובצת שם בשם הרשב"א דמבטל שדה חבירו דמי למבטל כיסו של חבירו דפטור ע"ש ובאמת שמצד הסברא לפענ"ד מסתבר סברת הקצה"ח וצע"ג: