שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ס״א (ב׳)

מה שהבאת דברי רש"ל בים של שלמה פרק הכונס שחידש דכל דברים שאינו חייב רק לצאת ידי שמים לא מועיל תפיסה ודוקא בקלב"מ מועיל תפיסה דבאמת נתחייב ממון רק שקלבד"מ משא"כ בזה דאינו חייב רק לצי"ש פטור ולא מועיל תפיסה והובא בש"ך חו"מ סי' כ"ח. הנה כבר הארכתי הרב' בזה בחידושי. אך כעת נראה לי דבר חדש דהנה מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק פרק הכונס דף נ"ו שכתב דבר חדש בשם המאירי דבכל הני שחייב לצאת ידי שמים נפסל לעדות עד שישוב בתשוב' וכתב המאירי שכן כתבו גדולי הדורות והדברים נראים שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה עליו ועד שישיב ע"ש והוא דבר חדש שלא הוזכר כלל בטוש"ע ח"מ סי' ל"ד דיהיה פסול לעדות בזה ובאמת מדברי התוס' ב"ק לא נראה כן שהרי הקשו בד"ה דכסוי כסיתי' ופשיטא דבכה"ג עכ"פ לא נפסל ומה"ת למחשדיה דלא נתכוין לכסוי באמת וע"כ דבלא"ה לא נפסל כל דאינו חייב בדיני אדם ומזה ראיה ברורה למהרש"ל הנ"ל דאף בתפס מפקינן מיניה וא"כ פשיטא דלא נפסל לעדות דהרי חזינן דאף שתפס מפקינן מיניה והו"ל גזל ביד התופס כל שלא נתחייב לו בדיני אדם וז"ב. וראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ח' שכתב שהגידו לו שבספר מעדני מלך להתוי"ט דעתו דכל מי שקיבל מי שפרע פסול לעדות והוא תמה ע"ז ולא האמין לשמועתו וכתב דאם בשבועה דלהבא אינו נפסל ואם עבר על תקנת הקהלות אף שנעשה בחרם אינו נפסל כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' ל"ד ואיך נאמר לפסול במי שפרע וגם איך נותנין לו מי שפרע לפסול לעדות ע"ש. ולפמ"ש הקדמונים דכל דלא עשה לקיים ידי שמים אף שבדיני אדם פטור מכל מקום נפסל לעדות וא"כ הדברים ק"ו דבמקום שעובר על מי שפרע דהב"ד אוררין אותו ואין רוח חכמים נוחה ממנו דפסול לעדות ול"ד לשבוע' דלהבא דשבועה שנשבע לא יצא מפיו לשקר וכן בתקנת הקהלות לא יצא מפיו לשקר משא"כ כאן דחייב עכ"פ לצאת ידי שמים וידי חכמים שיהיו נוחים ממנו וא"כ שפיר פסול הוא לשבועה. אך בכ"ז הרי חזינן שהכנס"י לא עלה על דעתו שיפסול בשביל זה וגם יפה תמה דא"כ איך מוסרין אותו למי שפרע שיפסול לעדות עי"ז וכן נראה ראיה ברורה דלא מפסל במי שפרע לעדות דא"כ לא הי' ע"א נאמן לטעון שחייב מי שפרע דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ולפסול אדם לעדות צריך שנים ואדרבא אסור לו להעיד ע"ז דהוה כמוציא שם רע על חבירו ובכה"ג טובי' חטא וזיגוד מנגד וכמבואר בש"ע חו"מ סי' כ"ח ס"א בהג"ה ובתשובה הארכתי בזה דלענין לפסול הגוף ודאי צריך שנים והרי כמה כרכורים כרכר המע"מ בעצמו והובא בש"ך חו"מ סי' רכ"ב ס"א אם יכול להיות עד אם עומד במי שפרע והקשה על הג"א ריש ב"מ שכתב דהאידנא לא הוה עד כיון שצריך שבועה והקשה המעד"מ דממנ"פ אם יטעון שנתן לו הרי לא צריך לשבע ואם יטעון שנתן לחבירו הא יכול לחזור קודם שמשך ואינו חייב רק מי שפרע ויכול להיות עד והש"ך האריך שם ואם איתא טפי הי' להם לומר דאיך נאמן לטעון שחזר בו ולחייבו מי שפרע הא יפסול לעדות בשביל זה וע"א אינו נאמן וע"כ דנאמן ולא נפסל לעדותו אף שחייב במי שפרע וכמ"ש הכנס"י ויפה שפט שהמעד"מ לא כתב זאת וחכם עדיף מנביא שהרי כתב להיפך ומכ"ש במה שאינו חייב רק לצאת ידי שמים דפשיטא דלא מקרי גזלן כל שהתורה פטרה בד"א. ולכאורה רציתי להביא ראיה ברורה לזה דהרי קי"ל בסי' ל"ד דאבק רבית אינו פסול לעדות אף המלוה רק מדרבנן והרי דעת הרבה מן הפוסקים דאבק ריבית אף דאינו יוצא בדיינים מ"מ חייב לצי"ש וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' קס"א וא"כ שוב למה לא יפסול מן התורה דחייב להשיב לצאת ידי שמים והו"ל גזילה והרי דעת הראב"ד והחינוך דבכל אבק ריבית אם תפס לוה לא מפקינן מיניה ועיין בטור סי' קס"א ובמלמ"ל פכ"א ממלוה בתשובתו ומ"ש שם על הגליון ומ"מ לא נפסל מן התורה ויש לדחות דשם לאו גזילה היא דברצונו נותן לו ורק דכל שמחוייב להחזיר מכח איסור ריבית הו"ל גזילה אבל כל שהוא אבק ריבית דאין מוציאין בדיינים לא מקרי גזילה אבל זה דחוק ופשטת הדברים מורים כמ"ש שאינו נפסל כל שאינו חייב מדינא ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ב דרבא אגניבו לי' דכרי במחתרתא והדרינהו ניהלי' ולא קבלם רבא משום דנפיק מפומא דרב ואי נימא דפסולין לעדות א"כ אמאי לא קבל אותם כדי שיכשרו לעדות מיהו לפמ"ש התוס' דהם לא רצו להחזיר רק אם נתחייבו בד"א והיינו שגם תפיסה ל"מ בזה וכמ"ש התומים והקצה"ח סי' כ"ח דאל"כ עכ"פ היה מועיל תפיסה ע"ש וא"כ אין ראיה מזה דכל דל"מ אף תפיסה פשיטא דלא נפסלו לעדות אבל מ"מ הדבר פשוט דאינו נפסלו לעדות כל שאינו חייב רק לצאת ידי שמים וכמ"ש ובאמת אם נימא כשיטת הגאונים יהי' ח"ו כל ישראל נפסלים לעדות והלואי שיקיימו מה שחייבין בד"א וכל דיני דגרמא דאינו חייב רק לצאת ידי שמים יפסלו לעדות ולא ניחא להו למרייהו דלימא הכי ט"כ טרחתי לברר הדין הלז ודו"ק. והנה בהא דאמרו בשבועות דף ל"ב כגון דאמר לדידה ולא אמר לב"ד ופירש"י שהאשה תלך לב"ד ותגיד שמת בעלה ופירש בשו"ת רדב"ז ח"ד סי' רמ"ב דתלך לפני ב"ד שלא ידעו שהעד מכחישה ותהי' נאמנת דבאותו ב"ד העד שאמר א"י נאמן כדין עד מפי עד שהראשון נאמן יותר ע"ש שהאריך ואם נימא דפסול כל שחייב לצאת ידי שמים והרי בע"א הכובש עדותו חייב לצאת ידי שמים כדאמרו בב"ק דף ג' וא"כ פסול וא"כ גם בב"ד אחר לא תהיה נאמנת דגזלן תורה פסול לעדות אשה. אך זה אינו דמלבד דממנ"פ אם נאמין שהוא גזלן וע"כ שמת בעלה שוב נאמנת דא"צ תורת עדות בעגונה רק דפסול מן התורה חיישינן דמשקר אף גם דבמחכ"ת הרדב"ז נוסחא משובשת נזדמנ' לו ברש"י דהביא הגירסא שתלך לב"ד אחר אבל בכל הנוסחאות שלפנינו ליתא כן ברש"י ובאמת שאם היה כן הגירסא היה מיושב מה שהקשו האחרונים לפמ"ש הח"מ סי' י"ז ס"ק ח"י אם העד בעיר דצריך לשאלו דא"כ למה אהני דאמר לדידה הא מכל מקום כיון דצריך לשאלו כשהוא בעיר וא"כ הרי הוא אמר א"י וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק חו"מ שנשאל בזה והשיב דאם אמר א"י לא מכחיש את האשה דיכול להיות שמתחלה ידע ובאמת לא נזכר מדברי הרא"ש שכתב בהדיא דמכאן ולהבא אינה נאמנת שהרי העד מכחישה ומכאן מקור דברי הרמב"ן דאם העד הראשון מכחישו למי שמעיד בשמו דהראשון נאמן וא"כ קשה קושיא הנ"ל. ולפמ"ש הרדב"ז אתי שפיר דתלך לב"ד אחר אבל מה נעשה דברש"י אין הגירסא כן ונוסחא משובשת נזדמנה לו. אחר שכתבתי כ"ז זה ימים רבים מצאתי בשו"ת מוהר"מ מינץ ז"ל סי' ק"א שהאריך במי שחייב בד"ש מה דינו וכתב שם בשם צפנת פענח שאומרים לו ב"ד שאין בידינו לכופו אבל צריך אתה לצאת ידי שמים כדי שירצה את חבירו ויצא ידי שמים וע"ש שהאריך דמצוה לומר לו שיעשה תשובה והביא ממי שנתחייב מי שפרע דקיל מזה שנתחייב לצאת ידי שמים שזה בתפס אין מוציאין מידו ובמי שפרע מוציאין מידו ואפ"ה מילט לייטינן לי' מכ"ש בזה שחייב לצאת ידי שמים ע"ש שהאריך והנה אף דבכל לצאת ידי שמים אינו ברור אם תפס לא מפקינן מיניה וכמ"ש היש"ש פרק הכונס הנ"ל ועיין שו"ת שבות יעקב סי' קמ"ו מכל מקום הדין דין אמת שאינו פסול לעדות ולא מצא שום דבר שיהיה חייב לצאת ידי שמים כ"א שנזהיר אותו שחייב לצאת ידי שמים ולא יותר וכמ"ש ודו"ק ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' צ' בבירור כיון דאינו רק ד"ג ואינו רק דרבנן אינו נפסל ובספר שערי משפט סי' ל"ד האריך בזה. ולפמ"ש עכ"פ לצאת ידי שמים חייב בדיני דגרמי ומהראוי שיפסול. והנה זמן רב אחר שכתבתי כ"ז אמרתי להביא ראיה דכל שחייב לצי"ש נפסל לעדות מהא דאמרו בב"ב דף כ"ט הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרו הכי אמרו להו זילו הבו אגר ביתא להאי והדבר תמוה דלפי מה שנתבאר בטוש"ע ח"מ סי' שס"ג במי שלא השכיר ביתו והלה דר בו דמקרי חצר דלא קיימא לאגרא ופטור וא"כ איך נימא להו זילו יהבו אגר ביתא להאי דהא הוא לא צוה להשכיר ולא השכיר ולא השתדל מי שישכיר וכבר התפלא בזה דו"ז הגאון בים התלמוד בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר בב"ק דף כ' ועיין מ"ש במפרשי הים שם.