שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ט (ח׳)

והנה קושית הירושלמי ע"כ אם נימא דנעבד במחובר אסור לגבוה דאל"כ אין מקום לקושייתם אך אי קשיא הא קשיא דהא בש"ס ע"ז דף נ"ג יליף מהא דכתיב ואשריהם תשרוף באש והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ מדפלחו ישראל לעגל ניחא להו ולפ"ז קשה ניהו דנעבד אסור אף במחובר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא"ל דמדפלחו לעגל ניחא להו דזה אינו דהא ירושלים לא נתחלק' לשבטים ואף למ"ד נתחלק' לשבטים מכל מקום מקום המקדש ודאי לא נתחלק ועיין תוס' ב"ק דף פ"ב וא"כ כיון שהי' לכל ישראל חלק בירושלים או עכ"פ במקדש וא"כ שוב לא שייך לומר דנאסר דהא אינו דבר שלהם דלא שייך לומר דניחא להו דניהו דרבים מישראל ניחא להו ושלוחותייהו עביד אבל היו בישראל כמה אנשים שלא ניחא להו והם היו להם חלק ונתבטל השליחות ובפרט שבט לוי שלא עבדו לעגל ולהם ודאי לא הי' ניחא ואיך שייך שעכו"ם עשו השליחות של הישראל והא נתבטל השליחות ובדבר של שותפות א"י האחד לעשות שליח שלא מדעת כל השותפין בדבר שמקלקל כל העסק השותפות וא"כ שוב לא יכלו לאסור והיא קושיא גדולה. אמנם אחר העיון בירושלמי מצאתי שבירושלמי פרק כל הצלמים הלכה וא"ו שם אמר הנעבד בין שלו בין של חבירו אסור ולמד מבע"ח שאסור לגבוה בין שלו בין של חבירו כמו כן במחובר אסור לגבוה בין שלו בין של חבירו וכן הוא בירושלמי כלאים פ"ז וכ"כ הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח ה"ו דנעבד בין שלו בין של חברו אסור והראב"ד כתב דהוא דוקא בעשה בה מעשה ובאמת בש"ס דילן משמע כן כמ"ש הר"מ אבל רבינו פסק כהתוספתא וכהירושלמי הנ"ל ועיין בפני משה בירושלמי שם ולפ"ז שפיר הקשה בירושלמי על הך דהיאך נעשה הבית מקדש. ומה יקח בזה לשון הירושלמי דפריך כיון דבע"ח נאסר לגבוה היאך בנו בית הבחיר' ופירש הפני משה דס"ל דכמו דבע"ח נאסר לגבוה כמו כן נעבד ולכאור' למה ליה לתלות בבע"ח לימא כיון דנעבד אסור לגבוה איך בנו בית הבחיר' ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מצי לומר דאינו שלו לא נאסר ולזה הקדים כיון דנעבד אסור לגבוה ומזה למד הירושלמי שם למעש' דנאבד אסור בין שלו בין חבירו כמו דבע"ח נאסר אף שאינו שלו וזה דפריך על בית הבחיר' ודו"ק היטב כי הוא חריף מאד.