שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ט (ג׳)

ומה שהקשה ברש"י דף מ"ה במ"ש בד"ה גידעו נכרי או ישראל לע"א וע"ז הקשה הא בישראל אינו נאסר עד שיעבוד ואף אם נפרש דאו ישראל שכ' רש"י היינו דתהי' מתניתין בין כר"י או כר"ע וכל מר כדאית ליה למר נכרי ולא ישראל ולמר ישראל ולא נכרי מלבד שדבר זה דחוק אבל גם זה קשה דלמה נטר רש"י עד הכא ולא דקדק לפרש כן ברישא באילן שנטעו דגם ברישא הדין כן למר נכרי ולא ישראל ולמר ישראל ולא נכרי והדבר מבואר כן בש"ע יו"ד סי' קמ"ה ובש"ך שם ויותר הו"ל לפרש כן ברישא דשלש בתים הם עכ"ל הנה מאד תמהני דלמה לא הזכיר דברי התוס' ד"ה גדעו שפירשו דבאילן ודאי לא נאסר בלא השתחוואה אף למ"ד ע"ז של עכו"ם אסור מיד דהיינו דוקא דבר תלוש אבל זה שהוא מחובר ואין דעתו שיהי' ע"ז רק מה שיחליף אין לאסרו בלא השתחוואה ע"ש וא"כ ז"ל רש"י נכרי או ישראל בגידעו ופסלו דכיון דלא נאסר רק מה שהחליף שוב אינו אסור עד שנשתחוה ונכרי וישראל שווים בזה ופסק רש"י אליבא דהלכתא דשל ישראל עד שתעבד לכך קי"ל בסי' קל"ט ס"א ולכך לא פירש כן ברישא דכיון דנטעו ונאסר כלו דהוה תלוש א"כ בישראל לא נאסר עד שיעבד ובעכו"ם נאסר מיד וכן גבי בית איכא חילוק בין עכו"ם לישראל דדוקא באילן דאילן שהוא מושרש בקרקע בטלה תפיסתו וכמ"ש התוס' בהדיא לחלק כן בין בית לאילן ע"ש וז"פ ובזה נ"ל דאם נתכוין העכו"ם לעוקרו לעשותו לע"ז שאז נאסר מיד דהכל אסור אף שהאילן מחובר כמ"ש התוס' בדף מ"ז שם ד"ה גדעו דאז שוב היה נאסר לעכו"ם מיד וצ"ע בזה. ומה שהקשה בסוף דבריו דאיך נאסרו השריגין הא הו"ל דבר שלבל"ע ואף בהקדש אינו חל על עוברין מכ"ש בע"ז דהו"ל דבר שלבל"ע ואין הקדש לע"ז באמת לפמ"ש הב"י ביו"ד סי' רל"ב דבקדושת הגוף חל אף בדבר שלבל"ע ולכך קונמות חל אף בדבר שלבל"ע א"כ בע"ז דהו"ל איסור הגוף וכמו אצטלא דפרסוה אמיתנא דכל שהגוף נאסר חל אף בדבר שלבל"ע וז"ב. ובלא"ה כבר הארכתי במ"א דאין הדבר ברור אם אין הקדש חל בדבר שלבל"ע ועיין בקצה"ח סי' ר"ט וכבר קדמו במחנה אפרים הלכות מכירה דשלבל"ע. ומ"ש להקשות דברי רש"י בע"ז דף נ"ד ע"ב גבי חפר בה בורות שיחין ומערות נאסרה ופירש"י חפר בה בורות לע"ז אסרה אף להדיוט וע"ז כתב מעלתו דע"כ אין כוונת רש"י שיהי' המערות משמשי ע"ז דהא אינן אסורין עד שישמשו והכוונה מבואר לרש"י שהמערות עצמן יהיו אלילים וכן מבואר בש"ע סי' קמ"ה ובבאר הגולה שם שכן הוא דעת רש"י דאף בלא השתחוה נאסרה הקרקע ומפני זה חברו לה יחדיו כל המפרשים להשוות דעת רש"י להרמב"ם דאף בלי השתחוואה נאסרה והרי בפ"ב דחולין כתב רש"י דדוקא בהשתחוה אסור וא"כ קשיין דברי רש"י בתרתי חדא לענין השתחוואה ועוד בע"ז פירש"י דנאסרה כל הקרקע ובחולין מבואר דלא נאסרו אלא הבורות והאריך בזה. והנה במחכ"ת חרד את כל החרדה בחנם ולא ידעתי מה לו כי יזעק ומי הגיד לו דבע"ז כוון רש"י אף בלי השתחוואה דזה לא נזכר כלל ברש"י ולא בב"י סי' קמ"ה וכוונת רש"י במ"ש שחפר בו בורות לע"ז הוא למצוא שם מים לע"ז וכן פירש הראב"ד והובא בריטב"א בחידושיו לע"ז וע"ש בריטב"א שכתב שדעת רש"י והראב"ד אחת היא אבל באמת לא נאסר בלי השתחוואה ואף בהשתחווה לא נאסרו לולא שנתלש לשם ע"ז וכמ"ש הריטב"א דכיון דלא נתלש לגמרי ולא נפיק מידי מחובר ע"ש שהאריך וכפי הנראה לשון הבה"ג אטעי' שציין על מ"ש בש"ע לע"ז שוה כפירוש הרמב"ם וחשב הוא דהיינו שנאסר בלי השתחוואה אבל לא כן הוא ואין הכוונה כן רק שחשבה לע"ז בזה שוה דעת רש"י לדעת הרמב"ם לא לענין השתחוואה. וראיה ברורה לזה דבלי השתחוואה לא נאסר אף שחפר לשם ע"ז דהרי התוס' בדף מ"ח ע"א כתבו והבאתיו לעיל דאף דע"ז של נכרי נאסרת מיד היינו בתלוש אבל במחובר לא נאסר אף דחפירה זו עשאה תלוש וכ"כ הריטב"א בהדיא בדף נ"ד וכבר הוכחתי דכוונת רש"י ג"כ כן הוא וא"כ ע"כ דצריך השתחווא' הן אמת דלפמ"ש לעיל דכל דנאסר ע"י המעשה כל האילן כגון שעוקרו לשם ע"ז אז נאסר מיד א"כ אין ראיה מכאן דאם נימא דנאסר כל הקרקע ע"י חפירה זו שוב הי' יכול לאסור תיכף מיד שחפר אף בלי השתחויה.