שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ט (י״ד)

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם מיירי שבטלו הישראל אף דישראל א"י לבטל כאן יכול לבטל דלא נעשה ע"ז של ישראל ושפיר שייך דיחוי דהא עד שלא בטלו היה נאסר ועכשיו ג"כ לא בטלו העכו"ם אבל בע"ז שבטלה העכו"ם שפיר יש לומר דבטל ולא מאיס ושאני כאן דגם בנטעו ולבסוף עבדו מאיס למצוה שוב לא מועיל הביטול. איברא דעדיין קשה לשיטת רש"י דמקודם ג"כ יצא כיון דיכול לבטל ולא חשיב דיחוי וא"כ מה מבעיא ליה התם באשרה שבטלה אי יש דיחוי הא אף בלא בטלו אמרינן דאין דיחוי וכאן לא שייך מ"ש ליישב דהא לרש"י אף בלא ביטלו כל שהעכו"ם יכול לבטל ואף שאין בידו שיבטל העכו"ם אפ"ה לא חשיב דיחוי וא"כ ניהו דשם מיירי בשבא לישראל הא מכל מקום היה העכו"ם יכול לבטל עכ"פ. אמנם נראה דרבא מיירי כשלא זכה בו הישראל כלל דהא רבא ס"ל כר"י דקיי"ל כוותיה דאף ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה א"כ לדידיה הישראל א"י לבטל כלל א"כ ע"כ מיירי בשלא זכה בו הישראל וא"כ שפיר אף בלא בטלו לא נאסר כיון דמשכחת לה ביטול כשביטלו עכו"ם דנכרי מבטל אף בע"כ אבל שם בעובדא דר"ל מיירי שבאמת זכה בו הישראל והשתחווה לו רק דהיה נטעו ולבסוף עבדו לגבי הישראל א"כ קודם הביטול אף שהיה יכול לבטל ודאי מאיס לגבוה כמו דאבעיא לי' לר"ל המשתחווה לדקל לולבו מהו למצוה וא"כ פשיטא דמקרי דיחוי ולא מבעיא ליה רק בבטלו הישראל ע"י קציצתו אי מקרי דיחוי ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל: ומצאתי במלמ"ל הלכות ע"ז פ"ח הי"א שנסתפק אם לר"י בע"ז שנשתברה מאיליה הוא ודאי איסור או רק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ונ"מ לענין מה דאין ישראל מבטל ע"ז של נכרי דלר"ל אינו רק משום גזירה ולר"י הוא מצד הדין ואם נימא דגם לר"י הוה ספק בבטלו ישראל לא הוה ודאי רק ספק ע"ש ולפענ"ד מבואר הדבר דלר"י הוה ודאי דהרי התוס' הקשו לרבא דאמר אם נטל יצא ומיירי בע"ז של נכרי והא מדאגבה' נעש' של ישראל ואין לה ביטול וכתבו דמיירי בנטל' ע"מ שלא לזכות בה ומיירי ביו"ט שני א"כ אין הלולב רק מדרבנן וא"כ יש לומר דהו"ל ספק דרבנן ושרי וע"כ דלר"י הו"ל ע"ז של ישראל. מיהו זה אינו דגם לר"ל כל שהגבי' ע"ז הישראל נעשית שלו ואין מועיל ביטול והמלמ"ל לא נסתפק רק בע"ז של עכו"ם אם השברים מותרים כשנשתברו מאיליהן אבל בהגבי' הישראל פשיטא דהו"ל ע"ז של ישראל ול"מ ביטול העכו"ם דכבר קנאו הישראל. והנה ביבמות דף ק"ג כתבו התוס' בד"ה סנדל דאפילו נקצץ הלולב מן הדקל נתבטל וכתב המהרש"א דכוונתם דלא מבעיא אם קצץ הלולב לצרכו דהוה כוונת ביטול אלא אפילו נקצץ מאיליו נתבטל דאף דהדקל אסור הלולב מותר כמו גבי שפיים דמותרים דזרק להו ולא פלח להו כדאמר פרק כל הצלמים וכוונתו למה דאמרו בדף מ"ב ודף מ"ט דאם שיפה לצורכ' היא אסור' ושפאי' מותרין ופירש"י דלא פלח לשפאים וזריק להו אבל הדבר תמוה דשאני שפאים דזרק לה אבל לולב לא זריק ליה. אמנם נראה דבנקצץ מאיליה יש לומר כיון דנשברה מאיליה בטל לה ואף לר"י יש לומר דמודה בזה דהא באמת אינו אלא ספק ואף דאין ספק מוציא מידי ודאי כל דיש לומר דלא ניחא ליה בשפאים שוב הו"ל ס"ס. מיהו זה אינו דהא הש"ס מסיק שם בדף מ"ב דכל שעיקר ע"א קיימת והיא דרך גדילתה לא בטלה במה שנקצץ מאליה ע"ש וצ"ע. והנה הרמב"ם בפ"ח מלולב ה"א כתב דאשרה הנעבדה אעפ"י שבטלוה אסורה וכתב ה"ה שס"ל לרבינו דכל שנטעו מתחלה להיות נעבד ל"מ ביטול כלל והכ"מ בתחלה לא נתרצה שיהיה אשרה שבטלה חמור כ"כ ואח"כ כתב דעכ"פ אם נימא דע"ז של עכו"ם אין מועיל ביטול לכתחלה באשרה שנטעה מתחלה לכך ודאי לא מועיל ביטול אף בדיעבד וכתב דרבינו מפרש הא דאמרו בע"ז דף מ"ז באילן שנטעו מתחלה לכך לא תבעי לך דאף להדיוט נמי אסורה היינו כיון שנטעו מתחלה לכך ודאי מאיס דמתחלת ברייתה היא לע"ז ונמאסת למצוה ע"ש דמה דמוקי הש"ס באשרה דמשה היינו ג"כ כיון שמתחלתה נטעה לע"ז פסול אף בדיעבד וכתותי מכתת שיעורא מתחלת ברייתה ע"ש שהאריך וע"ש בלח"מ שרמז לדבריו בפ"א משופר ה"ג ע"ש ואני תמה דא"כ היאך יפרנס הא דאמר ר"ד אשרה שבטלה קמבעיא לי' והא ר"ל לא מבעלי' ליה בנטעו מתחלה לכך וכדפירש הש"ס לעיל לר"ל והיאך ר"ד יאמר דאשירה שבטלה קמבעיא ליה דאשרה היינו שנטעה מתחלה לכך ודוחק לומר דאשרה שבטלה היינו שלא נטעה לכך דזה דוחק דהא סתם אשירה היא כן ועוד א"כ מה הוסיף רב דימי. אמנם נראה דבאמת רב דימי הוסיף וחולק ע"ז שאמרו למעלה בנטעו מתחלה לכך לא קמבעיא לי' והוא יאמר דאף בזה מבעיא לר"ל כל שבטלה אי מועיל אי אמרינן יש דיחוי. אמנם עדיין קשה דר"ד מיירי באשרה שבטלה ונדחה מעיקרא בתחלת הנטיעה א"כ מה פריך הש"ס מכסהו ונתגלה ומשני דר"ל הא גופא קא מבעיא ליה והא בסוכה דף ל"ג מסיק הש"ס דיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי אבל נראה ונדחה לא נפשטה וא"כ דיחוי מעיקרא קיל ואיך יהיה לר"ל חמור דיחוי מעיקרא מדיחוי וחזר ונראה וצ"ל דבאמת ר"ל ס"ל דשוים הם ובשניהם יש ספק אי הוה דיחוי ואף דר"ה ס"ל דאין דיחוי אצל מצות אף בנראה ונדחה דר"פ גופא מספקא ליה אם הוא אף לקולא או דוקא לחומרא. ומיהו לפי"ז לדידן דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי א"כ באשרה שבטלה מהראוי שתהיה מועיל ואף דהתוס' כתבו בסוכה דף ל"ב דל"ד דשם בידו למעט משא"כ בע"ז דאין בידו לבטל ע"ז של עכו"ם אבל מכל מקום אינו מוכרח שיהי' עי"ז אף בדיעבד פסול וגם קשה לפמ"ש המלמ"ל דגם לר"י אינו רק ספק ובצלמים הוה ס"ס ושרי ע"ש וא"כ כאן דזה גופא אינו רק ספק אם יש דיחוי א"כ שוב הוה ס"ס דהא דיחוי מעיקרא מותר ורק דכאן אין בידו לבטל ואם נימא דאינו רק ספק א"כ מהראוי להיות מותר וצע"ג. אמנם לפענ"ד היה נראה דבר חדש דל"ד להך דשם דהא כל הטעם דנראה ונדחה עדיף מדיחוי מעיקרא כתב רש"י בסוכה דף ל"ג ד"ה תפשוט דמה שלא נראה למצוה מעיקרא ועכשיו הוא דמתחזי הוה כקרבן שהוקדש ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה וחזר ונדח' הו"ל דיחוי ולפ"ז זהו בדיחוי מעיקרא דהיינו שלא ראוי למצוה בלבד אבל בדחהו לע"ז דמאיס לגבוה והוא דחהו בידים שלא יהיה לגבוה א"כ פשיטא דדיחוי מעיקרא חשוב דיחוי. ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דלשיטת רש"י דאף בלא ביטל מועיל כיון שיכול לבטל אמאי חשיב ליה דיחוי הא ראוי הוא לבטל ועיין במהרש"א ובריטב"א בע"ז מבואר השני הסברות של התוס'. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס מבעיא לי' באשרה שבטלה והיינו שנטע' מתחל' לכך דזה ודאי אף דבטל' אח"כ עכ"פ נדחה מעיקרא ותחילת נטיעת' היה לשם כך וא"כ ה"א דלא מועיל והרי שיטת הרמב"ם באמת דהוא פסול משום שנדח' מעיקרא וכמ"ש. ובזה מיושב גם קושית התוס' על ר"ת דהא רבא אמר אם נטל יצא ולפמ"ש יש לומר דבאשירה שבטלה שאני דשם ודאי מקרי דיחוי ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד.