שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ח (ג׳)

נחזור לענינינו דדברי הרמב"ן נכונים. ובלא"ה לפענ"ד דברי הרמב"ן ברורים דכיון דקתני שנמצא נגחן ומשמע דעכ"פ נודע שנגח מקודם והרי תורא נגחנא קלא אית ליה וא"כ שפיר כתב הרמב"ן דמסתמא ידע שנגחן הוא ואפ"ה יכול לטעון מקח טעות הוא ודו"ק. ומ"ש הרמב"ן עוד ראיה מגנב וקוביוסטס ודחה המח"א דשאני התם דלא נתן הדמים עדיין ובכה"ג א"צ להתנות והביא מבכורות ב' גרוטאות ומהתוס' פ"ק דקידושין דף י"א בשם רבינו אליהו. הנה דבר גדול דיבר הנביא ובאמת שגם המלמ"ל פט"ו ממכירה ה"ג כתב סברא זו ובתשובה לאבי מורי הרב הגאון נ"י השבתי לו על מה שהוא הביא ראיה זו מבכורות ומדברי התוס' הנ"ל ואני הארכתי בזה ליישב וכעת ראיתי שכוון אבי מורי הרב נ"י להמחנה אפרים הנ"ל ודו"ק היטב בכ"ז ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק ע' שהביא ראיה מטור חו"מ סי' רל"ב דאין סרכא פחותה מג' ימים וכוונתו להפלוגתא הנ"ל המבואר סי"ב שם ויש לדחות דשאני ד"מ דלא אזלינן בתר רוב ויכול לבטל המקח ולומר דשמא היו זה ג' ימים ודו"ק: אחר זמן רב נתיישבתי בדבר שיש ליישב דברי הרמב"ן דהרמב"ן מפרש דשיטת רבינו אליהו הוא דלאו משום דאמרינן דכל דלא נתן לו מעות סמך ע"ז דיעיין אח"כ קודם נתינת המעות רק דס"ל כיון דכל עיקר החיוב הוא דמסתמא מעיין האדם קודם שלוקח הדבר וכל שלא עיין מסתמא סביר וקבל וא"כ זה אינו רק חזקה כמו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו וא"כ הרי בממון לא אזלינן בתר חזקה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש בתר חזקה ואף דהפ"י חידש בסוגיא דהיו בה מומין דחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב ע"ש כבר הארכתי בזה בתשובה לדחות דבריו וא"כ שוב שפיר סברת רבינו אליהו בתוס' דכל שמוחזק ואין הולכין בממון אחר הרוב משום חזקה דממונא ולכך לא שייך לומר דמדלא בדקו מחל ולפ"ז שפיר מביא הרמב"ן ראיה דהשתא שם דהו"ל רובא וחזקה דהא רוב עבדים הוא כן וחזקה דמסתמא כל שקונ' היה לו להתנות על דבר שהרוב הוא כן ואפ"ה חזקה דממונא הוא עדיף מכ"ש בסירכא דניהו דכבר נתן לו המעות כל שאינו רק מיעוט דסרכא היא מיעוט א"כ אף דשכיח אינו חזקה ברורה שיתנה דהרי חזינן דבממון לא סמכינן על החזקה דבדקו קודם שקונה דהרי כל דיש חזקה דממונא אמרינן דאין ראיה מזה וא"י להוציא ממון א"כ מכ"ש דאין ראיה כל שאינו רוב והיה לו להתנות ואמרינן דלא הי' צורך להתנות דסמך על הרוב שעפ"י הרוב אין בו סרכא. איברא דבזה היה מקום לדחות גוף ראיית הרמב"ן מהא דיכול לומר לשחיטה מכרתיו אף דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימו ולמה לי טעמא דיכול לומר לשחיטה מכרתיו ת"ל דהי' לו להתנות ומדלא התנה מחל. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבממון לא אזלינן ב"ר ויכול לומר לשחיטה אף דרובא לרדיא זבני ומטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש דאין ראיה מדלא התנה דלא קפיד דזה אינו רק כמו חזקה ולא שייך חזקה בממון וכמ"ש. אלא שבאמת זה גופא ראיתי להרמב"ן דאין שייך לומר דהיה יכול להתנות דבממון לא שייך זאת ואף דשם כבר מכר ונתן הדמים מכל מקום שם אינו רוב רק מיעוט ול"ש דהו"ל לאתנויי.