שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ה (ח׳)

והנה לכאורה קשה לאביי דגם מיתה פוטר מתשלומין לרנבה"ק א"כ למה נקט התוספתא זר שאכל תרומה ביוה"כ ולאשמועינן דלא כרנבה"ק והלא באכל תרומה ג"כ שמעינן דלא כרנבה"ק וצע"ג וצ"ל דס"ל להתוספתא דבשוגג לא פטר מתשלומין וא"כ אתיא כרנבה"ק אבל ביוה"כ קמ"ל דחייב מצד דבעי ככותבת וצ"ע: עוד יש לי לומר דהנה כבר הארכתי בזה בחבורי כת"י על יו"ד סי' ש"י בשם אבי מורי הרב הגאון נ"י שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי דבה"ג מחייב באוכל תרומה בשוגג ביוה"כ והרי בהלכה י"א בנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דפטור מחומש מטעם שאין כאן שתי' כיון דהוא נזיר ואף אם הי' חולין לאו שתיה נינהו דנפשו חותה מן האיסור ובאמת שהתוספתא בעצמה תמוה דלפי גירסת הרמב"ם הרי בתוספתא מבואר כן. אך נראה דכל הטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולפ"ז אם חזינן דעשה איסור אחד במזיד לא שייך שנפשו חותה מן האיסור וכעין שכתב הרדב"ז הובא במלמ"ל פ"י מגירושין הלכה ח"י דאם פרסה נדה לא שייך חזקה דאאעבב"ז כיון דחזינן דלא חש על נדה ע"ש ולפ"ז בשלמא בנזיר ששגג ושתה יין של תרומה דהן שני איסורים מחולקים וגם איסור תרומה חמיר דהוא במיתה ונזיר קיל דישנו בשאלה ואינו רק בלאו שפיר אמרינן דנפשו חותה מן האיסור אבל בשגג בתרומה ביוה"כ דיוה"כ ודאי חמור דכרת חמור ממיתה ביד"ש ועיין כ"מ ומלמ"ל פ"ד מביאת מקדש ואם אכל במזיד ביוה"כ ולא חש על איסור יוה"כ מכ"ש דלא שייך נפשו חותה מן האיסור מחמת התרומה כיון דחמור ומעתה זה שנקט תרומה ביוה"כ דמצד התרומה בלבד הוה אמרינן דנפשו חותה מן האיסור ודו"ק. אך מה דהקשה בפירוש התוספתא הנדפס מחדש בווילנא דהרי בפסחים דף ל"ב מוקי כרנבה"ק ומיירי בשגג בשניהם ואפ"ה לא אמרינן דנפשו חותה מן האיסור זהו קושיא גדולה. אמנם נראה דבר חדש דהנה מהרלנ"ח הובא במלמ"ל פ"א מחמץ כתב דח"ש כל שהי' לו שעת הכושר מותר לכך צריך בחמץ טעם בשביל דאסור בהנאה ואף חצי שיעור אסור ולפ"ז נ"ל דבר חדש דבאמת בתרומה חייב בין באכילה בין בשתיה בכזית כמ"ש הרמב"ם פ"י מתרומות ה"ג ונזיר צריך שישתה רביעית וא"כ הוא יותר מכזית ואף דבקרוש הוה כזית כמו רביעית כמ"ש הלבוש וט"ז בא"ח סי' ק"ץ וכן מצאתי ברמב"ם פ"ה מנזירות ה"ב מ"מ כל שהוא צלול היא רביעית ולפ"ז נראה לי דבר חדש דלכך באכל תרומה ביוה"כ כיון דתרומה היה לו שעת הכושר אף דיוה"כ אין לו שעת הכושר דלכך אסור ח"ש ביוה"כ דאותו היום אין לו שעת הכושר מ"מ מצד הנזיר שהיה שוגג היה לו שעת הכושר וא"כ עד כזית היה נהנה בהיתר וא"כ מה בכך דהשלמת הגרגיר האחרון לא נהנה דעשה האיסור מ"מ אכל כזית ואף דבאכל פחות פטור מחומש כמ"ש הרמב"ם פ"י מתרומות הי"א מ"מ הרי אכל באמת כזית רק שההנאה הגיע לו מכזית פחות כ"ש וע"ז שפיר חייב חומש אבל נזיר ששגג ושתה יין של תרומה דמצד נזיר בעי רביעית וא"כ מכזית עד שהגיע לרביעית הרי חתה מן האיסור דאלו הי' חולין ג"כ אסור לו וא"כ הרי חסר לו משיעור רביעית הרבה ולכך אינו משלם חומש ולכך נקט ששתה דשתיה היא ברביעית וז"ב כשמש. ומעתה בתרומת חמץ דשניהם בכזית ועד כזית הי' מותר דהי' לו שעת הכושר ואף דחמץ אסור בהנאה הא שם מוקמינן כריה"ג דחמץ בפסח בר דמים הוא וא"כ שוב ל"ש שחותה מן האיסור דעד השלמת הגרגיר האחרון היה נהנה מן האיסור וע"ז חייבה התורה ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש וחריף ועמוק ת"ל והיום הוא מעלי יומא דכיפורי שנת תרי"ד ע"כ דברי מעטים: עוד נראה לי דהנה באמת הקשו האחרונים למה יתחייב במועל בהקדש הא נפשו של אדם חותה מן האיסור וכבר כתבתי בזה בתשובה באורך אך כעת נראה דענין נפשו של אדם חותה מן האיסור הוא כעין מ"ש התוס' בחולין דף קל"א דיכול לומר הייתי מתענה ובשו"ת מהרי"ט ואחריו הקצה"ח סי' רמ"ו ביארו דזה דוקא בממון שאין לו תובעין רק דיכול לומר דמשתרשי דאם לא אכל זאת הייתי צריך לדברים אחרים שייך משתרשי אבל כיון שיכול לומר הייתי מתענה לא משתרש לי' ולפ"ז בשלמא במוכר לו דברים האסורים דהוה כממון שאין לו תובעין דאין דמים להם רק שמשתרש עכ"פ שבמקום הבשר האסור היה צריך לבשר כשר א"כ ע"ז שייך לומר דנפשו חותה מן האיסור אבל בקדשים דמעל דאכל מן ההקדש מה מועיל מה דנפשו חותה מן האיסור והרי מכל מקום נהנה מן ההקדש ומעל וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב דברי התוספתא והרמב"ם הנ"ל דאם אכל תרומה ביוה"כ לא שייך נפשו חותה מן האיסור דכיון דידע שהוא יוה"כ ורצה לאכול ולעבור על יוה"כ וא"כ אלולי התרומה היה צריך לאכול חולין ושייך משתרשי ושוב חייב קרן וחומש אבל נזיר ששתה יין דלא שייך משתרשי דהרי הזיר עצמו מן היין ולא רצה לשתות יין וא"כ לא משתרשי כלל ואם היה נזכר שהוא נזיר לא היה שותה יין כלל שפיר פטור מחומש ובזה מיושב מתרומת חמץ דשם עכ"פ משתרשי שהיו צריכים לאכול מצה וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד: