שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ה (ז׳)

והנה הטור כתב דבשתה משקין שאינן ראויין כגון ציר או מורייס דפטור אבל אסור והב"י נדחק דמ"ש מאוכלין שאינו ראויין וכתב דבמשקה מיירי בכשיעור ובאוכלין שאינן ראויין מיירי בפחות מכשיעור ועוד תירץ דמשקין מיירי שראויין עכ"פ ע"י טיבול ומאכל אינו ראוי כלל ע"ש והם דחוקים כמ"ש בשו"ת שאגת ארי' סי' ע"ד והנני יוסיף דאם א"ר כלל מה נ"מ בין כשיעור הא אף השיעור הוה כח"ש. אמנם נראה דבר חדש דבמשקין שהן ראוין ע"י טיבול א"כ בשתה אף בלא טיבול מכל מקום כיון דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי א"כ אף זה מקרי ראוי דעכ"פ חצי לאצטרופי ע"י טיבול וא"כ אף בח"ש חייב דהרי חזי לאצטרופי שיהיה ראוי ואז אף שאם ע"י צירוף לא יהיה כשיעור מכל מקום יהיה ח"ש דאסור משא"כ באכילה ולכך מחלק הטור בין אכילה לשתייה ומיושב הרבה קושיות של השאגת ארי' שם ודו"ק היטב. עוד נראה לי דבר נכון לחלק בין אכילה לשתייה דהנה באמת באוכלין שאינן ראויין מהראוי לפטור וצ"ל דכיון שאכלו אחשבן ולפ"ז ביוה"כ דלא שייך אחשביה דבעי מיתבא דעתי' ולכך פוטר ראבי' ואף איסור ליכא אבל בשתייה דבאמת בדידיה משערינן כדאמרו ביומא דף פ' דבאכילה משער לכ"ע בככותבת דבהכי מיתבא דעתי' משא"כ בשתיה דבדידי' מיתבא דעתי' בדחברי' לא מיתבא דעתי' א"כ שפיר שייך לומר דבשתה אסור אף שא"ר לשתיה דמדשתה אחשביה וא"ל דמ"מ לא מייתבא דעתי' דז"א דבשלמא באכילה דצריך שיעור דכ"ע מיתבא דעתי' א"כ כל שא"ר לאכילה אף דזה אחשביה כל שאכל מ"מ מה בכך הא כ"ע לא מייתבי דעתייהו ובטל דעתו אבל בשתיה דמשער כ"א בדידיה א"כ עכ"פ הוא מייתבא דעתי' מדשתה ולכך אסור ודו"ק היטב ובגוף הסברא דלר"ש לא שייך כ"ש ביוה"כ דל"מ אחשבי' והארכתי בזה בתשובה לעיל באיסור חל על איסור יעו"ש. והנה בהא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוה"כ דפטור ראיתי בריטב"א בקידושין דף ע"ז שכתב שיש שפירשו משום דנבלה קדים דהוא בכזית ויוה"כ בככותבת והוא כתב דאיסור יוה"כ חייל על ככותבת בבת אחת עם האיסור נבלה ואין אנו דנין על האוכל רק על החתיכה ובתשובת הארכתי בזה. אך מה שאני תמה הוא דהא לר"ש קיימינן ור"ש אית לי' כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לענין יוה"כ ולפ"ז גם ככותבת הוא רק לענין קרבן וא"כ במזיד דאינו נ"מ לקרבן א"כ מה נ"מ בין נבלה ליוה"כ וגם יוה"כ בכ"ש חייב ואף דכרת לא יתחייב רק בככותבת מ"מ עכ"פ לענין איסור חייל בכ"ש מיהו זה אינו דעכ"פ מצד נבלה חל חיוב מלקות קודם בכ"ש ואילו מחמת יוה"כ אינו חל רק בככותבת. אך לפענ"ד צ"ע דמה שייך דמייתבא דעתי' דהא באכל דבר איסור קי"ל נפשו של אדם חותה מן האיסור וא"כ שוב לא מייתבא דעתי' ואך דאנן לא דנין אם בזה מתייתב דעתי' רק צריך שיעור שמתייתב דעתו וא"כ כל שיש שיעור שמתיתב דעתו חייב. אך לכאורה יש לומר כמו דאוכל גה"נ של נבילה דחייב שתים וביארו הה"מ בשם הרשב"א דאף דאין בגידין בנו"ט מיגו דחשיב לה לענין נבלה חשיב נמי לענין גיד ה"ה בזה דניהו דיוה"כ בעי ככותבת מ"מ כיון דנבלה חשיב בכזית מיגו דהוה שיעור לענין נבלה עובר ג"כ על יוה"כ וכעין שכתב הריטב"א דבסוכה מיגו דיוצא בכזית לענין יו"ט יוצא ג"כ מתורת סוכה אף דבעי כביצה ע"ש וה"ה בזה. אך אם נימא דביוה"כ לא מועיל אחשביה דמ"מ לא מייתבא דעתי' ה"ה בזה. ובזה יש ליישב קושית דו"ז בישועת יעקב על מ"ש התוספתא פ"ז דתרומות באכל שוגג תרומה ביוה"כ דחייב וכתב הכ"מ דאתיא דלא כרבנה"ק והקשה דגם כרבנה"ק אתי רק דבתרומה חייב בכזית וביוה"כ חייב בככותבת ולפמ"ש יש לתרץ דשייך אחשביה אך זה אינו כיון דשגג בתרומה א"כ לא אחשביה דבשוגג לא אחשבי' ומכ"ש ביוה"כ דבעי מייתבא דעתא ודו"ק: