שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ה (ו׳)

ובזה מיושב קושית המלמ"ל שהקש' דא"כ לר"ל מנ"ל דאכיל' בכזית דלמא באמת בכ"ש רק דהלכתא מפקא לקרא. ולפמ"ש באמת זה לא מסתבר דאם הקרא משמע בכ"ש איך אפשר שהל"מ יפקיע להקרא להקל רק דאכיל' לא מבואר בכמה וא"כ לר"י מחמרינן דלמא בכ"ש ולר"ל כל שיש לדבר סוף בכזית לא מחמרינן ואמרינן דאכיל' הכוונ' בכזית וכמ"ש. ובזה מיושב הקושיא השני' דא"כ איך אמרו ביומא דא"א למכתב אכילה דא"כ הי' בכזית דממנ"פ אם תענו משמע כ"ש ורק דהלכתא מפקיע לככותבת א"כ היה יכול למכתב אכילה ואי דמשמע בכזית והלכתא יפקיע על ככותבת. ולפמ"ש אתי שפיר דבין לר"ל ובין לר"י עיקר הטעם דהלכתא מפקיע היא לא דמפקיע רק דאמרינן דאכילה באמת בכזית ותפשת מרובה כיון דיש לו קצבה ולפ"ז זהו בכל איסורים דשיעורים בהל"מ בכזית אבל ביוה"כ דנשתנ' שיעורו בככותבות א"כ ע"ז ההפרש בין כזית לככותבת לא שייך לומר דיש לדבר סוף דהא לא נודע הגבול אם בכזית כמו כל האיסורים או בככותבת ולכך לא כתיב אכיל' וממילא תענו משמע לר"י בכ"ש ולר"ל משמע בככותבת דתענו הוא ג"כ ספק אם במיעוט או במרובה ויש לו סוף בככותבת ואף דבכל מקום הוא בכזית זהו בלשון אכיל' אבל תענו הוא בככותבת לר"ל וז"ב כשמש. ובזה מיושב גם קושייתו השלישית דבמ"ע דמשמע בכ"ש איך יבא ההלכ' ויפקיע מכל וכל להקרא. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם בל"ת אינו עוקר הקרא רק דלא נוכל להלקות מספק כל שיש לו גבול ולענין איסור מחמרינן וא"כ לענין מ"ע מחמרינן מספק דדלמא תפשת מרובה ומספק נוכל להחמיר ודו"ק. ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ד משבועות ה"א דלהמזרחי למה לא יתחייב בכ"ש בנשבע שלא יאכל כיון דאכיל' בכ"ש ולפמ"ש א"ש דגם להמזרחי בכלל אכיל' הוא מועט ומרובה וגם בלשון בני אדם הוא כן וא"כ לענין איסור תפשינן המועט ולענין מלקות תפשינן המרוב' ואי אפשר לחייב מספק וז"ב ולפ"ז לר"ש ע"כ דאכיל' בכ"ש משמע דהרי הוא מחייב למלקות בכ"ש וע"כ דמשמע כ"ש ולא משום ספק שמא כולל אף כ"ש אך לר"ע דס"ל דלכך תפשת מועט לא תפשת משום שאין לדבר סוף רק משום דהמרוב' בכלל המועט א"כ אף שיש לדבר סוף מ"מ תפשת מועט תפשת יש לומר דר"ש ג"כ כר"ע ס"ל ולכך מחייב מלקות אף בכ"ש. ועכ"פ יש ליישב בזה קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל מהלברשטאט בהא דפריך בשבועות דף כ"א לר"ע למה לי צירוף והקשו לרבינו יקיר דבח"ש פוטר ר"ש א"כ כאן ששרה פתו ביין א"כ הוה ע"י תערובות ולפמ"ש י"ל דרבינו יקיר לא כתב רק אם נימא דלר"ש אכיל' בכ"ש משמע וא"כ יש לומר דוקא בעיניה אבל לא ע"י תערובות אבל אם נימא כדס"ל לר"ע א"כ גם ח"ש וזהו דפריך לר"ע למה לי צירוף כזית הא לדידי' אף ע"י תערובות חייב דתפשת מועט תפשת ודו"ק היטב. ובזה יש לומר בטעם של הירושלמי דאמר בפ"ו דתרומות דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסור מן התורה וש"ס דילן לא ס"ל כן ולפמ"ש א"ש טעמו של ר"ל דדוקא אכילה היא בכזית משום דיש לדבר סוף אבל ביוה"כ דאין לדבר סוף דהא היא בככותבת וגם תענו משמע בכ"ש שפיר גם לר"ל חייב בכ"ש ודו"ק היטב. ובזה יש לי לומר דמה שחידש השאגת ארי' דביוה"כ חייב אף שלא כד"א משום דלא כתיב ביה אכילה ובאמת זה דוקא בכה"כ וכדומה דמצי למכתב לא תאכלו ומדלא כתיב ש"מ אף שלא כד"א אבל ביוה"כ דאי אפשר למכתב אכילה משום דהוא בכזית כדאמר ר"ל א"כ שוב אין ראיה לענין שלא כדרך אכילתו ואדרבא יש לומר דבשלא כד"א לא מייתבא דעתי' ודו"ק היטב: והנה בהא דכתב הטור סי' תרי"ב דאיסורא איכא אפילו בכ"ש ובדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו איסורא ליכא ופירש הב"י דהיינו בח"ש והטעם נראה לי דבאמת כל הטעם דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי ולפ"ז זהו בדבר הראוי לאכיל' שייך צירוף אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה מה צירוף יש כאן מה התחברות יש לזה עם זה וכיוצא בזה כתבתי בספר יד שאול סי' רל"ח אך לפענ"ד לכאורה היה נראה לי לפי מה דאמרו בשבועות כ"ב ע"ב בשבועה שלא אוכל עפר כיון דלאו בר אכילה הוא בכ"ש ע"ש וא"כ אדרבא באינו ראוי לאכילה מהראוי להיות בכ"ש דדוקא באכילה בעי ככותבת ואולי כיון דלא כתיב בלשון אכילה רק תענו ותלוי ביתובי דעתא א"כ באינו ראוי לאכילה לא שייך יתובי דעתא וגם לא נזכר ענין אכילה ובודאי פטור ובזה ממילא יש לומר דמכ"ש באוכל שלא כד"א דלא שייך יתובי דעתא דודאי פטור ודו"ק היטב.