שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ה (ד׳)

והנה מה שהבאתי לעיל ראיה מהא דאמרו בכתובות דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים ופירש"י דהו"ל שלא כד"א והיינו ביוה"כ הנה באמת יש לדחות דאף דהנוב"י פירש כן אבל יכול להיות הפירוש דלא יתחייב משום חלב דהו"ל שלא כד"א. אמנם אחר העיון נרא' דהדבר מוכרח דהרי אמרו שם דבזית אחד מיירי בשני זיתים לא מיירי ופריך הש"ס והקתני יוה"כ דהיא בככותבת ומשני דאכל כוליא בחלבא או כגון דמליא בתמרי ולפ"ז מצד החלב והדם הוה אכילה טובה רק דהיו לו שלשה כזיתים בשביל היוה"כ דהיו אוכל בתמרי וא"כ שוב ע"כ דביוה"כ פטור על שלא כד"א דאל"כ עכ"פ אותן שני זיתים שאכל הי' אכילה טובה אך יש לדחות כיון דאי אפשר שלא ירבה אחד על חבירו כדאמר ר"ל בזבחים דף ע"ח א"כ שוב יוכל להיות דהתמרי קדם וא"א לחייבו על החלב או על הדם. אמנם אחר העיון יש לומר לפמ"ש הפוסקים גבי גה"נ של עולה דמיגו דחשיב אכילה לענין גיד אף שאין בגידין בנו"ט ממילא חשיב אכילה שיתחייב משום עולה א"כ ה"ה כאן כיון דחייב ביוה"כ אף שלא כד"א ממילא חייב גם על חלב ודם דהתורה אחשבה לאכילה מיהו יש לחלק דשם הוה אכילה משא"כ כאן דביוה"כ לא כתיב אכילה וחייב אף שאכל שלא כד"א אבל על חלב ודם לא חייב. ובאמת גוף דברי התוס' לפענ"ד אלולי דבריהם הקדושים היה נראה לפענ"ד בפשיטות לפי מה דאמרו בזבחים דף ע"ח דהפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו א"כ לכך לא מצי לאוקמא בשלשה זיתים דאז לא היה חייב על חלב ולא על פיגול ודם דאחד ואחד נתבטל בשני זיתים ודו"ק ועיין ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ובפי"ד ממ"א ותמצא דלא הוציא מכלל האסורים דחייב אף שלא כד"א רק בב"ח וכה"כ ולא שאר דבר וע"כ דגם יוה"כ פטור שלכד"א ועיין בירושלמי בפ"ח דתרומות דאמר הלועס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוה"כ כן ופירש המפרש דהיינו שאף שלועס בלבד ולא בלע חייב ע"ש והרי עכ"פ לעסה בלא בלוע הוה שלכד"א דמה"ט ס"ד דיפטור וא"כ למה חשיב אף יוה"כ כן והא יוה"כ הוא כ"ש דחייב אף שלא כד"א ומכ"ש כאן דהיה ראוי להיות חייב וע"כ דיוה"כ אינו חייב וא"כ אדרבא סד"א דיוה"כ כיון דבעינן יתובי דעתא בהכי לא מייתבא דעתי' עד דבלע וע"כ דגם בזה חייב: והנה לכאורה רציתי להביא ראיה ברורה דפטור ביוה"כ בשלא כד"א דהא אכל אוכלים שאינן ראוין לאכילה דפטור ומה נ"מ בין האוכלין שאינן ראויין לאכילה לאוכל שלא כד"א וא"ל דל"ד דשם אינו ראוי לאכילה וכאן ראוי לאכילה רק שהוא אכל שלא כד"א דזה אינו דסוף סוף צריך ענין אכילה והרי לא אכל ומצאתי ברמב"ם פ"ב משביתת עשור ה"ז דהרמב"ם מדמה אכילה גסה לאוכלין שאינן ראויין וכתב שאף שלערב ראויין הן כיון שזה שבע הו"ל אוכלין שאינן ראויין ע"ש. הנה מזה מבואר כמ"ש. ומזה סתירה גלויה למ"ש השג"א דאכילה גסה נתמעט משום שמזיק והרי הרמב"ם מדמה לאוכלין שאינן ראויין אף שאינם מזיקין ודו"ק: והנה בספר ישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' תרי"ב האריך שם דלר"ש דחייב כ"ש למלקות מכל מקום ביוה"כ ודאי פטור מטעם דהרי בשוגג כתב הריטב"א דלכך פטור דלא אחשביה ודוקא במזיד אחשוב לכ"ש ג"כ ולפ"ז ביוה"כ דבעי ככותבת משום דמיתבא דעתי' וא"כ מה בכך שמחשיבו לאכילה מכל מקום הרי לא עדיף מאילו אכל אכילה בכזית ואפ"ה פטור ע"ש ולפענ"ד הדבר ברור להיפך דהנה הרא"ם דעתו דאכילה בכ"ש רק דהל"מ הי' בכזית והמלמ"ל פ"א מחמץ ופ"ד משבועות האריך לחלוק עליו דאדרבא שיעור אכילה בכזית ע"ש. ובאמת שהדבר מבואר בכמה מקומות וגם ביומא דף פ"א אמר ר"ל דלכך לא נכתב אזהרה לעינוי דאם היו כתוב אכילה הו"א אכילה בכזית הרי דאכילה בכזית ולפ"ז ניהו דחיוב אינו רק בככותבת מ"מ לענין איסור כיון דכתיב ועניתם ולא כתיב אכילה א"כ אף כ"ש אסור ובזה בודאי צדקו דברי הרא"ם דכ"ש בכלל איסור ול"צ לטעם אחשבי' כלל רק שעינוי הוא אף בכ"ש ואף דלא מייתבא דעתיה היינו לענין חיוב כרת ומלקות אבל לענין איסור גם כ"ש בכלל. איברא דלפ"ז גם לר"ל דמתיר חצי שיעור מהראוי הי' שביוה"כ יאסור והרי ביומא דף פ"ג ע"ב מבואר בהדיא דלר"ל אינו אסור. הן אמת דבירושלמי תרומות מבואר דמודה ר"ל ביוה"כ אבל ש"ס דילן לא סובר כן. והנרא' בזה דהנה ר"ל דביאר טעמו ביומא דף ע"ז דאכילה אמר רחמנא וליכא והיינו דאכילה בכזית כדאמר ר"ל בדף פ"א ולפ"ז מכ"ש ביוה"כ דהשיעור בככותבת ולכך לא כתיב אכילה דה"א בכזית ולכך לא כתיב בלשון אכילה כדי שלא יתחייב רק בככותבת דביתובי דעתא תליא מלתא וא"כ מכ"ש דפטור בפחות מכזית או אף ביותר מכזית פחות מככותבת דעדיין מענה נפש שעדיין לא מתיישב דעתו ומצד ח"ש לא חייב לדעתו אבל לר"ש דבכ"ש חייב בכל איסורים וא"כ ניהו דביוה"כ לא שייך אחשביה דמכל מקום אינו מתיישב דעתו מכל מקום עכ"פ מצד ח"ש שייך בזה וכמו בכל איסורים דהתורה אמרה אכילה דוקא בכזית ואפ"ה אסור לר"י וכן לר"ש חייב מלקות בכ"ש ואף דכאן בעי ככותבת הא ניהו דלא מיתבא דעתיה מ"מ לא גרע מכל ח"ש דעלמא דאינו שיעור אכילה ואפ"ה חייב לר"ש מכ"ש בזה וז"ב ודו"ק: עוד נראה לפענ"ד דבר ברור דשייך לאסור ביוה"כ בחצי שיעור דהרי באמת הא דהתור' אמרה בככותבת משום דבעי ליתובי דעתא אטו אפשר לומר דכ"ז שאכל עד תשלום הגרגיר האחרון המשלים לככותבת לא מתייתב דעתו ובתשלום הגרגיר כבר נתיישב דעתו וזה אינו בחוש השכל ולא בחוש המורגש ואדרבא הישוב דעת מתחיל מעט מעט עד כלותו שיעור הכותבת נתיישב דעתו לגמרי ותדע שהרי חייב בכדא"פ בככותבת א"כ ע"כ שמתחיל הישוב דעתו מעט מעט דאל"כ איך יצטרך בכדא"פ וכיון שכן שוב למ"ד חצי שיעור אסור אף במקום דצריך שיעור כזית ומטעם דחזי לאצטרופי וכדומה א"כ ה"ה לענין שיעור ככותבת דניהו דלא נשלם הישוב דעת לגמרי אבל מכל מקום כבר התחיל להתיישב דעתו רק שלא נגמר א"כ שוב גם ביוה"כ חייב לר"ש בכ"ש ולר"י אסור בכ"ש. ובזה מיושב מה דכפל הש"ס בדף פ"ח ביומא לומר הניחא למ"ד חצי שיעור אסור מן התורה אלא למ"ד דמותר דאתמר ח"ש וכו' ודקדק המהרמב"ח דלמה לא אמר הניחא לר"י אבל לר"ל מא"ל ולפמ"ש י"ל דבאמת ביוה"כ יש מקום לומר דגם ר"י מודה דמותר דהרי לא נתיישב דעתו וכן להיפך ר"ל מודה דאסור כדאמר בירושלמי וע"ז מביא הפלוגתא דר"י מפרש טעמו משום חזי לאצטרופי ור"ל משום דבעי אכילה וא"כ ממילא ביוה"כ לר"י שייך חזי לאצטרופי ולר"ל פטור משום דאינו כשיעור והנה במ"ש למעלה לתמוה על המזרחי שכתב דאכילה בכ"ש מהא דאמר ר"ל ביומא דף פ"א דאכילה בכזית ראיתי שבמלמ"ל עצמו מרגיש בזה וכתב דר"ל ס"ל כן דאכילה בכזית וס"ל דסתם אכילה היא בכזית ור"י לא ס"ל כן ובאמת שהדבר אי אפשר לאמרו דהרי בברכות מ"ט ופסחים מ"ט אמרו דאכילה בכזית וכן אמרו בחולין דף צ"ו אכילה כתיב ביה וכן במעילה דף ט"ז דאכילה כתיב ואכילה בכזית ושם פריך מר"י דס"ל בכעדשה ולהמ"ל תמוה דהרי ר"י ס"ל אכילה בכ"ש וע"כ דברי המזרחי והמל"מ תמוהים לפענ"ד: