שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ג (ט׳)

ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה הרי"ף חידש דטעמא דריחא מלתא דרב לשיטתו דס"ל מב"מ במשהו וא"כ אף שלא במינו עכ"פ משהו מיהא איכא וביאור הדברים עיין במה שנדפס על הגליון הרי"ף שם בשם המהר"ם מטיקטין והאחרונים האריכו בזה ובתשובה ביארתי באורך דע"כ לא שייך לשער בששים רק בדבר אכילה דתלוי בטעם וכל שבטל בששים הרי אינו נרגש טעם משא"כ בריח דכיון דעכ"פ משהו איכא וא"כ עכ"פ מריח ריח משהו ואיך שייך בריח שיעור כל שמרגיש אסור ואף במבא"מ מכל מקום מרגיש הריח במשהו. ומעתה גם לענין שבח עצים בפת דדעת התוס' בסוגיא דדוקא לענין הנאה שייך זאת ולא באכילה וא"כ לא תלוי בהרגשת הטעם רק במה שנהנה עכ"פ והרי נהנה עכ"פ במשהו ולא שייך בהנאה שיעור וז"ש המ"א דהנאה כ"ש מיהא הוה ושאני ערלה דבטלה במאתים וא"כ עכ"פ לא קפדינן על המשהו של יותר ממאתים וא"כ זוז"ג דאין בו רק משהו מותר משא"כ בחמץ וע"ז דאסור במשהו של משהו וא"כ לענין הנאה לא שייך שיעור והוה כמו ריחא דאסור וה"ה בהנאה וזהו סברת הש"ס לענין הקדש דלא בטל אפילו באלף והיינו דלא שייך בהנאה דבמשהו בטל ומיושב קושית התוס' שם דמה חומר הוא זה במה דלא בטל ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק והמ"א הביא דברי המהרי"ל מ"ש לחלק בין חמץ לעצי מוקצ' דמותר להרבות וכתב דחמץ שאני דהוא בר אכילה והוה כאילו אוכל בתבשיל האיסור משא"כ עצים דלא בני אכילה נינהו והנה מלבד דשיטת התוס' דלא שייך שבח עצים לענין אכילה רק לענין הנאה וא"כ אין נ"מ בין חמץ לעצים דסוף סוף נהנה ונגמר התבשיל או הפת עי"ז ונהנה עי"ז אף גם דלפמ"ש מהראוי להתבטל כל שאתה אוסרו משום אכילה הרי נתבטל וכמ"ש וגם תימה דמה יענה לעצי הקדש דשם הוא עצים ולמה לא ירבה עליהם עצים ולזה יש לומר דהמהרי"ל מפרש דהקדש שאני דהו"ל דבר שיש לו מתירין דלא בטל משא"כ חמץ דעכ"פ יותר מנוקשה לא הוה כל שנשרף ואינו בכרת ואף בפסח בטל בששים ולכך הוכרח לחלק בין חמץ דאוכל גוף האיסור אבל גוף הדבר תמוה וכמ"ש ודו"ק היטב: