שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן נ״ג (ד׳)

ובזה אמרתי ליישב דברי התוס' שהקשו בד"ה חוץ דתהוי כע"ז שנשתברה מאיליה דשרי והקשו המג"ש והפ"י דהא גם בנשתברה מאיליה אסורה דלמא מגבה לה והדר מבטלה וכבר כתבתי בזה בכמה תשובות ליישב ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל ענין דע"ז אפרו אסור משום דעכ"פ מידי משהו לא יצא ולפ"ז באמת ע"ז שנשתברה מאיליה מותרת רק דגזרו דלמא מגבה לה וכבר כתב הר"ן דאף דלא שייך הגבהה בדבר האסור בהנאה וכתב דכיון שנשתברה הע"ז הרי זכייתו ואיסורו בא כאחד ומזה למד לענין חמץ בפסח דקונה שיעבור על ב"י ולפ"ז עיקר הזכייה בא בעת שנשרף והרי כל שנעשה אפר אינו ע"ז רק מידי משהו ע"ז לא יצא וא"כ שפיר הקשו דעכ"פ הרי נשברה מה תאמר שאח"כ זוכה בה זה אינו דבעת ההגבהה הרי אינו רק אפר ולא נעשה ע"ז של ישראל ודו"ק היטב: ומעתה כיון דעיקר מה שאפר הקדש אסור דמידי הקדש לא יצא ולפ"ז שפיר מבעיא לי' לרמב"ח בהקדש מהו וא"ל דהא אפר אסור דזה אינו דכל הטעם הוא משום דמשהו איכא וזהו באמת מה דמשני הקדש אפי' באלף לא בטל וז"ב. ובזה מיושב הא דאמר אלא אי קשיא הא קשיא והלא מעל המסיק והדבר יפלא דמה ענינו לזה זהו קושיא בפ"ע דלא משכחת כלל שיהיה אפר הקדש אסור ולא הגחלים כל שמשתמש בו יצא לחולין ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר הקושיא היא דבאמת כל ענין האבעיא היא כיון שעכ"פ מידי איסורו של הקדש לא יצא דיש משהו הקדש ולזה הקשה דהא כל שמעל יצא לחולין וא"כ עכ"פ יצא מידי הקדש שהיה מקודם וע"ז משני בעצי השלמים ודו"ק. והעיקר צ"ל דאפר הקדש היינו שנעשה מצותו דאל"כ אין ענינו לכל הנשרפין ודו"ק והיינו בעצי הקדש העומדים להסקה ובאמת לפמ"ש למעלה דהענין דנעשה מצותו היינו מדחזינן שהתורה צותה לשרפו וסגי בהכי ע"כ דל"ח על האפר א"כ בזה נראה דלא שייך ענין נעשה מצותו רק בדבר האסור והתורה אמרה שישרוף ע"כ דבזה כבר כלה האיסור אבל בעצי הקדש דעצים עומדין להסקה פשיטא דלא שייך ענין נעשה מצותו וז"ב. ובזה יש לומר דגם בחמץ בפסח ל"ש דנעשה מצותו דבאמת עיקר שריפתו הוא כדי שלא יעבור על ב"י א"כ כיון דבאמת שני דברים אינו ברשותו של אדם ורק דהתורה עשאן כאלו הן ברשותו א"כ כל ששורפו ומגלה דעתו שאינו רוצה שיהי' ברשותו פשיטא דסגי בזה לבד ואין ראיה דמקרי נעשה מצותו וצ"ע בזה: