שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ט (ט׳)

והנה הגיעני מכתב בחורף שנת תרי"ב מזבאריו וחקר אם במקדש לעובר דהיינו שהאב אומר את תהא מקודשת להעובר אם יהיה זכר אם הוה קידושין להר"י ברזילי דהא הוה מתורת זכיה ואין זכייה לעובר וגם דהא נצטרך לומר אגלאי מלתא למפרע ואנן קי"ל כר"ל דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן כמבואר בהחולץ דף ל"ה וע"ז רצה לומר דבכל דבר שלא נולד חדשות רק שנתגלה כך שפיר שייך תגלי מלתא למפרע ורק בנפל שנעשה חדשות שייך לומר תגלי מלתא למפרע וע"ז אמר ר"ל דלא אמרינן תגלי מלתא למפרע משא"כ בדבר שלא נשתנה שפיר אמרינן תגלי מלתא למפרע: והנה לכאורה רציתי להביא ראיה מהא דאמרו בחולין דף כ"ו לענין תמד שאם קנה בכסף מעשר קודם שתחמץ דאמרינן תגלי מלתא למפרע וקשה הא שם הוה כמו עתידות ולא שייך תגלי מלתא למפרע כמ"ש התוס' בהחולץ שם וע"כ דבכה"ג שלא נעשה חדשות גם ר"ל מודה. אמנם אחר העיון ל"ק משם על התוס' דהתוס' לא קאמרו רק בנפל דאליהו צריך לומר עתידות אבל שם כל שנתחמץ אחר כך ע"כ דהי' כח היין בחרצינם רק דאנן לא ידענו וא"כ לא הוה על לעתיד רק על אותה עת שקנה דאם לא כן לא היתה מחמץ כלל וע"כ דהי' אז יין ובכה"ג אמרינן תגלי מלתא למפרע ומה שחלק הוא בין אם נעשה חדשות והקשה על התוס' שהקשו מספיקות והרי ספיקות לא נתחדש ענין הנה באמת לק"מ דכל שנצטרך לומר שנתגלה למפרע שדעתו היה ע"ז לא אמרינן ועיין מלמ"ל פ"ו מאישות שהאריך בזה והביא חלוקו של התוס' וחלוקו של הגמ"י ע"ש ודו"ק ועיין מהרי"ט אלגזי בחידושיו לבכורות פ"ג גבי שפעה חררת דם מפלפל ג"כ בענין תגלי מלתא למפרע: והנה בשנת תרי"ב ג' ניסן ג' ויקרא נשאלתי מהרב החריף מוה' וואלף סאנדהויז מרישא ני' במה שאירע אחד שקידש לו אביו אשה בעודנו קטן ומת בקטנותו וקבלה האשה חליצה ואח"כ נישאת לאיש אחר והיתה עמו כעשרים שנה והי' לה בנים ממנו ומת הבעל ונשאת לכהן וכאשר נודע לב"ד שלחו לו להפרישה עד יתברר הדין וע"ז האריך מעלתו דלכאורה כיון דקידושי קטן אינם קדושין כמבואר באהע"ז סי' מ"ג ס"א א"כ ממילא החליצה ל"ה חליצה כלל ואף שקבלה חליצה מכל מקום לא גרע מאילו היתה ספק חליצה דקיי"ל סי' וא"ו ס"א דא"צ להוציא. אבל דא עקא דשיטת הר"י ברזילי וכפי הבנת המלמ"ל הוה קידושי תורה א"כ היתה צריכה חליצה מן התורה ושוב הו"ל חלוצה לכהן דכופין להוציא. והנה מעלתו כתב דזה תלוי אי יש זכייה לקטן ד"ת או לא וע"ז כתב לחדש לפמ"ש הפ"י בק"א לקידושין פ"ב סי' נ"ד דאף דאין זכייה לקטן היינו שהנותן יכול לחזור בו אבל כל שהנותן אינו חוזר ממילא זכה הקטן מה"ת. ובזה יישב קושית ספר בתי כהונה לענין יכיר ע"ש ולפ"ז אחר שתקנו רבנן דהקטן זוכה וא"י הנותן לחזור שוב ממילא זכה הקטן מה"ת ולכך הוה קידושי תורה לר"י בר ברזילי כיון שכבר תקנו רבנן דא"י לחזור ממילא נעשו קידושי תורה ובזה מיושב קושית הנוב"י והמהרי"ט מהא דמצינו אישות לקטן מה"ת ולפמ"ש הוא לק"מ דבקרא אי אפשר לומר כן דמה"ת אין זכייה לקטן כיון דיוכל לחזור בו אבל לאחר שתקנו מדרבנן דא"י לחזור שוב הוה קידושי תורה והאריך בזה. ובאמת דברי הפ"י תמוהין דלפי דבריו כל דמת הנותן ולא חזר בו שוב זכה הקטן מה"ת א"כ שוב יקשה דמשכחת לה אישות לקטן כגון שקידש האב אשה לקטן ומת האב דאז הוה אשת איש גם מה"ת ודברי הפ"י תמוהין: והנה מעלתו הקשה על מ"ש לתרץ להר"י ברזילי דמשכחת לה אשות לקטן וכתבו דכיון דהקטן יוכל למחות שוב הוה התראת ספק ול"צ קרא למעט אשת קטן דאינו נהרג וע"ז הקשה מהא דפריך הש"ס בכתובות דף ל"ח אשר לא אורשה ופריך ארוסה בת סקילה היא וע"ז אמר דמשכחת לה שהיא ארוסה לקטן ואינה בת סקילה דהוה התראת ספק שמא ימחה ושפיר משלם קנס לפע"ד ל"ק דעכ"פ חייבי מיתות שוגגין הוה דשמא לא ימחה וחייב מיתה ואף דלא יכלו להתרות עכ"פ חייבי מיתות שוגגין מקרי ופטור מתשלומין ומ"ש להקשות מהא דאמרו בכתובות דף י"א ודף מ"ו אם יש עדים שזינתה תחתיו יש לה כתובה מנה ופריך בת סקילה היא ומאי קושיא דלמא מיירי שהאב קידש לו אשה בקטנותו וזה הקטן תובע שלא מצא לה בתולים וא"כ אינה בת סקילה ולכך יש לה כתובה מנה. ולפענ"ד לק"מ כיון דהא דיכול לקדש ולהשיא הוא הכל מטעם דזכות הוא לו וכאן כיון דנאסרה עליו שהרי זינתה תחתיו ומוכרח לגרשה שוב אינו זכות בודאי הנשואין וא"כ שוב אין מגיע לה כתובה דהנשואין כמי שאינן וארוסה אין לה כתובה ולפמ"ש הנוב"י דר"י ברזילי לא מיירי רק בקידושין לבד שהוה זכות בלי חוב משא"כ נשואין הם חוב שחייב בשאר וכסות שוב לק"מ דעכ"פ נישואין לא משכחת לה. שוב ראיתי שגם מעלתו הרגיש בזה דלאו זכיה היא כל שזינת'.