שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ו (ט׳)

והנה במ"ש רש"י דשבת נגד יוה"כ מקרי מוסיף מה שיש בזה עונש חמור בסקילה והקשיתי ע"ז מא"א ונעשית חמותו והזכרתי שגם הטעם המלך האריך בזה והוא מחלק בין עונש בידי אדם לבידי שמים ובין מיתה למיתה וכמ"ש למעלה דאין סברא בזה. וכעת נתיישבתי דבאמת העונש לא מוסיף איסור והוה כמו א"ה דאף לשיטת רש"י נקרא איסור חמור אבל לא מוסיף ממש אמנם זה דוקא כשהם בפעולות חלוקות וביאור הדברים אשת איש ונעשית חמותו דהביאה הוא הנקרא חפץ וא"כ לא שייך לקראו בשם מוסיף דהוא חל על החפץ והרי החפץ הוא אחת רק דנתוסף עליה מבחוץ שנעשית חמותו והתורה גזרה דערות חמותו בשריפה אבל לא נוסף על החפץ אבל שבת ויוה"כ כיון דגוף הפעולה של המלאכה נאסרה בשבת ויוה"כ דגם יוה"כ מקרי שבת שבתון והוזהר על המלאכה ומ"מ ביוה"כ אין חמור כ"כ המלאכה משא"כ בשבת דאותה מלאכה בעצם הוזהר יותר ומצווים אנו לשבות והתורה אמרה שכל מי שלא ישבות נתחייב סקילה וע"כ שגוף הפעולה בעצמותה מתועב בשבת יותר דא"ל שהיום גרם דהרי יוה"כ הוא ג"כ יום שבתון ואפ"ה לא נתחייב סקילה וע"כ שאותה הפעולה בעצמותה חמור וא"כ שפיר מקרי מוסיף וא"ל דאטו קדושת שבת לעצמה אהני ליוה"כ לא אהני וכדאמרו בזבחים דף צ"א וא"כ גם יוה"כ בעצמו נתקדש יותר דזה אינו דעכ"פ עיקרה בא מכח שבת שקדושת יוה"כ לא מספיק לזה ואולי משום זה נקרא שבת ויוה"כ איסור בת אחת דהקדושה מהני לזה ג"כ. ועכ"פ יהיה איך שיהיה דברי רש"י וסברתו דוקא בשבת ויוה"כ נאמרים דהפעולה אחת והאזהרה אחת ואפ"ה שבת חמור ודו"ק כי הוא ענין נחמד והערה חדשה. וראיתי במחנה לוי שנדפס בסוף המקנה שהקשה ביבמות כאן בהא דאמרו זר שאכל מליקה דחייב שתים והקשה אמאי לא חשיב עוד אחת דע"כ מיירי שאכל בעזרה דאל"כ נפסל ביוצא וכל שלא הותר לכהנים לא חייב משום זרות וא"כ שוב הו"ל לחשוב דנטמא בבית הבליעה דעוף טהור מטמא בבית הבליעה וא"כ הרי שהה בעזרה ע"ש. ולפענ"ד נראה מלבד דיש לומר דמיירי דלא שהה שיעור שהיה אף גם נראה דכל דלא נתחייב משום הביאה א"כ אף בשהה לא חייב ואף דבנכנס דרך גגין אם שהה חייב כמו שהאריך במלמ"ל פ"ג מביאת המקדש הי"ט ע"ש באורך היינו דוקא כל שנתחייב בשעת ביאה כגון ביאת טמא אבל כאן בזר שנכנס במקום שראוי לכנס לא חייב על השהייה ודו"ק. ובלא"ה נראה דאין כאן קושיא דמה דפשיטא לי' דחייב על טומאת בית הבליעה לפענ"ד לא נהירא דכיון דמצד עצמו המליקה כשרה ורק שאכלו זר וחייב משום זרות אבל מצד טומאה לא שייך בזה ואף דחייב גם על מליקה היינו משום דלכהנים הותרה ולא לזרים ויש כאן משום זרות ומשום מליקה אבל טומאת בית הבליעה לית לן דל"ש בזה לומר דטומאה הותרה לכהנים ולא לזרים דלכהנים לא שייך כלל ענין טומאה דאדרבא קרבן טהור הוא ורק לזר אסור ובשלמא גוף איסור מליקה הא כל עוף טעון שחיטה ומליקה חידוש הוא. וראיה ברורה לזה מהא דאמרו במנחות דף מ"ה גבי נבלה וטרפה לכהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו נבלה וטריפה נמי יאכלו הרי דחשוב כמו נבלה וטריפה ולמקדש הוא דאשתרי ולמה לא קאמר ג"כ דטומאת בית הבליעה אית להו דסד"א דהואיל והותר מליקה גם טומאת בית הבליעה לית להו קמ"ל וע"כ דזה אינו ענין דלא שייך בית הבליעה בזה דהא קרבן כשר לא שייך טומאה בזה ובלא"ה נראה דבאמת טומאת בית הבליעה טומאה בלועה הוה או טומאת בית הסתרים הוה ורק דגזירת הכתוב שמטמא ואין לה שום טומאה רק זאת כדאמרו בנדה דף מ"ב ולפ"ז זה כשבאמת היא נבלת עוף טהור אבל כאן דבבית בליעה כהן טהור הוא ורק לזר אין לך טומאה בלועה כזו דעד שלא נבלעה במעי זר לא היה חל עליו שם טומאת בית הבליעה או בית הסתרים דטהור וטומאה בליעה כזו לא מצינו וז"ב: עוד נראה לי דבר חדש דהנה בנדה דף נ"א איתא שלשה דברים אמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשבה וא"צ הכשר והנה במקדש לפענ"ד נראה דצריכה הכשר דכל הטעם הוא משום דסופו לטמאה טומאה חמורה ולפ"ז במקדש דבאמת אין סופו לטמא טומאה חמורה שוב צריך הכשר לענין שיטמא הזר וכאן לא היה הכשר דלא היה הכשר מים דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין כדאמר ריב"ח בפסחים דף ט"ז ע"ש וא"כ לא שייך הכשר מים במליקה ולכך אינה מטמאה וז"ב ודו"ק כי הוא חריף ועמוק: ומה שהקשה המחנה לוי עוד שם דאם נימא כמו שנראה מהת"כ והקרבן אהרן דכהן שעבד בתחלה בלי עשירית האיפה דפסול עבודתו כמ"ש המלמ"ל בשם הק"א בפ"ה מכלי המקדש הלכה ט"ז א"כ כיון דמוקי בש"ס דזר ששימש בשבת דמיירי בבת אחת כגון דאייתי שתי שערות בשבת וא"כ למה נקט כה"ג לימא בכהן רק דכיון דאייתי שתי שערות בשבת א"כ ע"כ לא הביא עדן עשירית האיפה שלו דעבודת עשירית האיפה אינו דוחה שבת וקודם שבת לא הי' מביא כלל דקטן היה וא"כ שוב חייב שתים משום חילול שבת ועבודתו פסולה וחילל שבת חנם. הנה טפי היה לו להקשות דהא הש"ס מוקי בפרו של כה"ג ומאי זר שזר אצלו קאמר ואפילו כהן וא"כ לתני עוד אחת. אבל גוף קושייתו לק"מ דמ"מ ל"ש חיוב שתים דאף דעבורתו פסולה אבל אין כאן איסור רק משום דחלל שבת ולא יותר דמה שעבודתו פסולה לא עשה איסור רק שהפסיד הקרבן ובלא"ה הפסיד הקרבן דזר אצלו וז"פ וברור. ומה שהקשה בזר שאכל מליקה דאיך חל בב"א דהא זרות לא מצי חל על אינו זבוח דקדים דבשלמא נבילה חל על אינו זבוח דקדים דגזה"כ הוא כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד משא"כ זרות על אינו זבוח לא הבינותי דכ"ז שלא נמלק לא שייך כאן איסור שאינו זבוח דהא בלא"ה אסור משום מעילה ובקדשים לא שייך איסור שאינו זבוח דאינו עומד לזבח ופקע איסור שאינו זבוח ודו"ק: עוד ראיתי שם דהא אליבא דרבי פליגי ר"ח ובר קפרא וא"כ לרבי משמע בחולין דף כ"ד דפסול עד בן עשרים לעבודה מה"ת וכאן משמע דדוקא בזר פסול בהביא ב"ש ולא בכהן ובמחכ"ת היאך העלה המדומה כזאת ובש"ס מפורש שם דאינו רק מדרבנן והלשונות לא נחלקו רק אם פסול בדיעבד או לא אבל לא מה"ת וגם הוא הרגיש בזה וע"כ הוא כן דהרי מוקי בפרו של כהן גדול וזר אצלו ולא חשוב משום קטן. ועכ"פ הרווחנו בזה קושיתו הנ"ל דגם בכהן פסול כל שלא עבד עבודה די"ל דבכהן מסתמא מיירי בבן עשרים דהכהנים אינם מניחין לעבוד עד שיהיה בן עשרים ועשירית האיפה היה יכול להביא בע"ש כדי שיוכל לעבוד בשבת בהיותו בן עשרים וע"ז לא הקפידו הכהנים אם בא זמן עשרים בשבת דפשיטא דהביא עשירית האיפה בע"ש ודו"ק היטב: