שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ו (ט״ו)

והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש דבב"ח כשאין בשניהם דהיינו בבשר וחלב רק חצי שיעור אז אף איסור תורה אין כאן והטעם דהרי המהרלב"ח הובא במלמ"ל פ"א מחמץ דדבר שהיה לו שעת הכושר כמו חמץ אין אסור חצי שיעור מן התורה ולפ"ז בב"ח דהי' לו שעת הכושר שוב חצי שיעור מותר מה"ת דאין לך שעת הכושר גדול מזה דכל חד בפני עצמו שרי ועי' מנחות דף ק"א ובכורות ט' דאמרו בהדיא דבב"ח מקרי היה לו שעת הכושר וא"כ שוב לא מצי לחול על איסור גיד דגיד ח"ש אסור מן התורה משא"כ בב"ח וצ"ל כיון דחצי שיעור אין מפורש בתורה ויכול איסור אחר לחול עליו שוב לא מקרי חומר כלל וא"כ שוב אדרבא בב"ח חמור דעכ"פ כשיש בין שניהם שיעור כזית שוב לוקה מן התורה ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד ע"ד הפלפול בהא דאמרו בב"ק דף מ"א וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטי' משחט אתי וכו' דלמא להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה וכדר"א דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל וכו' והדבר תמוה דל"ל דר"א הא גם לחזקי' הא כאן כתיב לא יאכל בצירי וגם חזקי' מודה כדאמרו בהדיא בפסחים דף כ"ב ע"ב וכבר נתקשה בזה בפ"י בב"ק שם וכבר קדמו בשיטה מקובצת שם ע"ש שנדחקו ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה טובא דמה פריך הש"ס בפסחים על חזקי' דלמה לי קרא דבעל השור נקי והרי כתיב לא יאכל בצירי והרי התוס' הקשו בב"ק בהא דאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבלה היא ונבילה אסורה באכילה והקשו התוס' הא איצטריך לב"פ דלא בעי שחיטה וכתבו דבלא"ה פריך שפיר ע"ש ובשיטה מקובצת מ"ש בזה. ולפ"ז הרי הבאתי דברי המהרלב"ח דלכך אצטרך הרמב"ם לכתוב דח"ש אסור בחמץ מקרא דלא יאכל בצירי משום דהי' לו שעת הכושר ולפ"ז הרי שור הנסקל מקרי לא הי' לו שעת הכשר כדאיתא במנחות דף ק"א ובכורות ט' מטעם שפירש"י דבחיים אסור ולפ"ז בב"פ דל"צ שחיטה א"כ ל"מ אם נימא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היא משום דאינו זבוח והרי ב"פ א"צ שחיטה אלא אף אם נימא דהאיסור הוא משום אבמה"ח מכל מקום כל דא"צ שחיטה לית ביה משום אבמה"ח כמ"ש הט"ז בסי' י"ג בשם רש"י ועתב"ש שם וא"כ בב"פ ליכא משום אבמה"ח ושוב מקרי היה לו שעת הכושר והיה חצי שיעור מותר ולכך אצטריך למכתב לא יאכל ושוב אין ראיה דיהי' אסור בהנאה לחזקי' דהא לחזקי' אין הנאה בכלל אכילה רק כל דכתיב לא יאכל בצירי וכאן אצטריך למכתב לאסור חצי שיעור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דלפמ"ש התוס' בב"ק שם דלמסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אף דשחטו ועבדו כעין בשר ע"ש א"כ כיון דלא מיירי מב"פ שוב לא היה לו שעת הכושר ושוב לא אצטריך קרא לחצי שיעור וא"כ שוב אתי לא יאכל בצירי לאסור בהנאה ושפיר פריך ולפ"ז להס"ד דלא ידענו מעבדו כעין בשר א"כ שוב היה מקום לומר דמיירי בב"פ שוב ל"ק לחזקי' רק לר"א דסתם לא יאכל ולא תאכל ג"כ הנאה בכלל ודו"ק היטב. ומה שהקשו בצל"ח פסחים דף כ"ב שם ובשעה"מ פ"ד מיסוה"ת בהא דמשני א"כ לכתוב לא יהנה והקשו דלהרמב"ם דבהנאה אין בו מלקות א"כ לא מצי למכתב לא יהנה דאז היה לקי לפענ"ד לק"מ דדוקא היכא שההנאה הוא בכלל אכילה והקרא הוא כולל אכילה והנאה עד"מ בב"ח דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אבל גם אכילה לא כתיב וא"כ הנאה לא יצא מידי אכילה ואינו לוקה אבל כאן דמסקל יסקל אתי לאכילה א"כ אם לא יאכל אתי לאיסור הנאה שוב הוה קרא מיותר שפיר לוקה אף דנכלל באכילה ושפיר מצי למכתב לא יהנה אבל זה דחוק ובלא"ה תמיה טובא דלפמ"ש התוס' דמצי למפרך דלמא מיירי בב"פ א"כ היכא אמר אי איסור אכילה מסקל יסקל נפקא הא אינו מוכח כלל דדלמא מיירי בב"פ והיא תימה גדולה לשיטת התוס'. אמנם נראה דהנה הרא"ה הובא בשיטה מקובצת כתב דאף מב"פ ע"כ מוכח מסקל יסקל דהשור נאסר באכילה דאי אפשר לומר דלא הקפידה התורה רק על עונש השור ולא על הבעלים וזה לא מסתבר ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבזה מחולקים שני התירוצים דהנה אם נימא דקרא מיירי בכל השוורים אף שאינם ב"פ וא"כ מסקל יסקל מוכח שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה וא"כ ממילא שייך לומר דלא יאכל אתי על הנאה דבכלל לא יאכל הוא בין לר"א בין לחזקיה וכמ"ש אבל זה כשנאסר מתורת נבילה אבל אם נימא דמיירי בב"פ ואיסור אכילה לא בשביל שהוא נבילה דא"צ שחיטה רק דהוא בשביל עונש הבעלים א"כ יש לומר דאף דבכ"מ הנאה בכלל אכילה היינו דוקא במקום שאסור באכיל' מצד שהתורה אסרתו באכילה כנבלה וטריפה וכדומה אבל כאן שאינו רק לעונש מנ"ל דהנאה בכלל דלמא סגי בעונש אכילה בלבד ובהנאה מותר וכעין שכתב העיטור לענין חמץ שעבר עליו הפסח דסגי לקנסו באכילה לבד ולא בהנאה ועיין בטוש"ע או"ח סי' תמ"ח ולפי"ז הכי קאמר אמרי ה"מ היכא דנפיק לי' איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מקרא דסקל יסקל נפקא אס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב לא יהנה והוא משולל ביאור דמה נ"מ אם נפיק מחד קרא או שיש קרא מיוחד על איסור אכילה. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא אם נימא דאיסור אכילה הוא בשביל דהוא איסור שהתורה אסרה באכילה א"כ גם הנאה בכלל לא יאכל אבל כאן דמסקל יסקל נפקא והיינו שהוא עונש א"כ א"א לומר דלא יאכל אתי לאסור בהנאה דמנ"ל דהא הנאה אינו בכלל אכילה והי' לי' לכתוב בהדיא לא יהנה וזהו דקאמר א"נ לא יאכל את בשרו למה לי דעבדיה כעין בשר והיינו א"נ דנימא כתירוץ התוס' דבאמת הו"מ למפרך דלמא ב"פ את בשרו אתי דעבדיה כעין בשר ודו"ק. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דגם אם כתיב לא יאכל על הנאה ג"כ לוקה דבשלמא כשהנאה אסורה בשביל דאסור באכילה שייך לומר דאין לוקה על הנאה דהוא בכלל אכילה אבל כאן דהוא איסור בפ"ע שפיר לוקה וא"כ שוב הי' לו לכתוב הנאה בפירוש וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית השטה מקובצת שם בשם הרא"ה דבפסחים אמרו דף כ"ד דלא יאכל אתי לכל איסורים שבתורה דאסורים בהנא' ולמה לא כתיב לא יהנה. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא כאן שייך האי קושיא ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועצה עמוקה. ובזה מיושב מ"ש התוס' דל"צ לדר"א דאכילה ידענו מסקל יסקל ולפמ"ש להס"ד לא שמענו מסקל יסקל דלב"פ ל"צ שחיטה ודו"ק: והנה בהא דאמרו בחולין דף ק"א למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב וכו' וע"ז אמר רבא תרוייהו בהדי הדדי קאתיין ופירש רש"י ואין כאן אחרון וע"כ כי פטר לי' ריה"ג משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא לחדא וא"נ הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב והקשה אותי חכם אחד מקראקא ושמו ר' שמעלקא ני' דא"כ למה יתחייב אחת כשהזיד באחד מהן דבשלמא בשוגג בשתיהן חייב על אחת ממנ"פ או בשביל יוה"כ או בשביל שבת אבל בהזיד באחד מהן למה חייב אפילו אחת ולפענ"ד נראה דהדברים ברורים דהנה כבר הבאתי דברי הרמ"ע מפאנו שביאר דלכך לא ס"ל לריה"ג בת אחת אף דודאי חלו שתיהן והרי אף למאן דלא ס"ל איסור חל על איסור בב"א חל וכתב הוא דדוקא למאן דלא ס"ל דבעי חמור על קל א"כ בבת אחת יש לומר דחל דהא שניהם באו בב"א והי מיניהו מפקת אבל לריה"ג דלא ס"ל איסור חל על איסור משום דבעי חמור על קל א"כ בב"א אין כאן חומר על הקל דמאן מפיס איזה איסור קדים ולפ"ז עכ"פ על אחת בודאי חל דהא שניהם באים כאחד ואין כאן חומר על קל עכ"פ אחד חייב ואף דאין חל בב"א היינו לחייב שתים דבעי חמור על קל אבל אחת בודאי חייב וז"ב כשמש ומ"ש להקשות על דברת התוס' הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דהקשו דלר"ע נמי פטור דאינו שב מידיעתו דהא מזיד על השבת דאיסורו חמור דהוא בסקילה וכתבו דיוה"כ חמור ליה דהוא יוה"כ ומחילה וסליחה וע"ז הקשה דא"כ להיפך דהזיד ביוה"כ ושגג בשבת אינו שב מידיעתו ולק"מ דבזה יש לומר להיפך דשבת דחמיר בסקילה הי' שב מידיעתו: ובמ"ש מיושב היטב הא דק"ל טובא בהא דאמר תרוייהו בהדי הדדי קאתיין דהרי מומר לחלל שבת הו"ל מומר לכל התורה ומומר ליוה"כ לא הוה מומר לכל התורה דלא שייך לומר הטעם דהוה כעובד ע"ז וכמ"ש בפרמ"ג בפתיחה כוללת ומשיג על התב"ש שכתב בפשיטות דיוה"כ הוה ג"כ מומר לכל התורה וא"כ שוב הוה עכ"פ שבת איסור חמור דיוה"כ אין בו חומר של מומר לכל התורה והו"ל קל על חמור ואיך חל בב"א. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שחל בב"א הרי חלו יחד ורק דאנן בעינן חמור על קל והרי לא נודע מי חל קודם וא"כ עכ"פ אחת חייב בודאי ובזה לא שייך קל על חמור וכמ"ש. ובמ"ש למעלה מדוקדקים דברי רש"י בד"ה שבת הוא במ"ש והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתי כשקידש היום מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לריה"ג בא"כ או מוסיף דחיילי איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמי' חד לחברי' הוה אתי חברי' וחייב עלה דשבת לגבי יוה"כ הוה איסור מוסיף וכו' והדבר תמוה למה האריך רש"י כ"כ היה לו לומר בפשיטות דכאן הוה ב"א וכל שחל בכולל ומוסיף גם ב"א חל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קל על חמור לא חל בכולל וא"כ ק"ל מה מועיל בת אחת וזה כוון רש"י דאם נימא דריה"ג אית ליה כולל ומוסיף אף קל על חמור א"כ גם אם נימא דחד קדים לחברי' עכ"פ הוה כולל ומוסיף אבל אם נימא דבעי חמור על קל א"כ מה מועיל ב"א דמאן מפיס איזה מהן קדים וכמ"ש הרמ"ע ודו"ק היטב: