שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ד (ט׳)

והנה במ"ש לעיל בשם הירושלמי דחתן הפוסק בעצמו אף בנישואין שניים נמי מתחייב והבאתי קושית הנתיבות משפט הספרדי שהקש' מדוע יהיה חילוק מהפוסק לאשה ע"מ שיזון בתה מוקי בירושלמי בעצמו בנשואין הראשונים כעת נתיישבתי דהדבר פשוט דהירושלמי לשיטתו דאמר בריש פ' אע"פ דהבעל מזכה בכתב והאב בע"פ ובאמת שהוא תימה דמדוע יגרע הבעל מהאב שלא יוכל להתחייב בדברים ואדרבא לעצמו ודאי גמר ומקני טפי ואדם קרוב אצל עצמו יותר מאב לבנו וגם בש"ס דילן משמע דבחתן הפוסק לעצמו ג"כ בע"פ דמוקי בשערי פסיקתא דפוסק לזון בת אשתו. אך נראה דבאמת בנשואין הראשונים ודאי הבעל לא גרע מאב רק מה שהבעל מוסיף על האב דהיינו בנשואין שניים בזה צריך כתב ואף דבר שא"י לחייב עצמו בשטר כגון מעות ומטלטלין דלאו בני שטרא מ"מ כיון דלדידיה איכא שמחה יתירה אף שאין כ"כ שמחה שיקנה בע"פ לבד בכתב נקנה והוה דברים הנקנים באמירה ולכך שם בפוסק לזון דמשמע לירושלמי אף בע"פ לכך מוקי בנשואין הראשוני' וז"ב כשמש ועיין בירושלמי ר"פ אע"פ ותמצא הדברי' מכוונים. ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בכתובות דף ק"ב דלמה לא מקשה תיכף מהפוסק לזון וכו' ע"ש ולפמ"ש יש ליישב אבל מפני שכבר הארכתי הרבה ולא נתנני הזמן להאריך יותר ודו"ק היטב. ובמ"ש יש לומר הא דקיי"ל באהע"ז סי' צ' לענין שח"ז באם הניחה ז"ק דהאב יורש את הז"ק שמת והוא מהמהרי"ו ולא אמרינן דאומדנא שלא רצה רק שתהנה בתו או זרעה משום דלא אמרינן אומדנא בהודאה והביא ראיה מהירושלמי דבשכ"מ שעמד מחליו דיכול לחזור אבל אם הודה לא אמרינן בהודאה אומדנא וה"ה בזה ותמהו הט"ז והב"ש שם דמ"ש מנדונית חתנים דאמרינן אומדנא ומה דכתב דאין אומדנא בהודאה לא נודע הטעם ול"ד לשכ"מ דשם לא צריך להודות דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וא"כ מדהודה ע"כ שנתכוין שלא יוכל לחזור אבל כאן לענין שח"ז דע"כ צריך להיות בתורת חיוב ולמה לא נימא אומדנא וכבר האריכו בזה בשו"ת שב יעקב חלק אהע"ז סי' כ"ו כמה גאונים והרבה כרכרו בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם של אומדנא כבר כתבתי למעלה דכיון שאינו רק הבטחה ליתן מתנה א"כ כל שמת המקבל יוכל לחזור בו והנה כבר הבאתי דברי הב"ש סי' קי"ד דזה דוקא על להבא כ"ז שלא הגיע המתנה לידו ולפ"ז זהו דוקא במתנה אבל כל שהודה והיינו שנתחייב כבר נראה לי ברור דאף שמת המקבל יודה הט"ז דחייב אף שמת המקבל דא"צ לקבל דכל דהודה ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי והוה כאילו כבר נתחייב לו מה בכך שמת ולכך גם בשכ"מ א"י לחזור דהא לא שייך אומדנא דלא נתן רק לכשימות דהא נתחייב כבר.