שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ד (ז׳)

והנה הב"ש סי' נ"ב נ"ג ס"ק יו"ד חידש דכל שחי מי שנתחייב אצלו לא שייך אומדנא דלזה נתחייב ומלבד שתמה במגיה בט"ז באהע"ז שם דבש"ס לא משמע כן אף גם דא"כ כשנתחייב להחתן היה מועיל ובמהרי"ק בשורש צ"א מבואר בהדיא דאין חילוק בין פוסק לבתו או לחתנו ע"ש שהוכיח כן ומצאתי במקנה בק"א שם שהרגיש בזה על הב"ש. אך לפמ"ש אתי שפיר דיש חילוק בין אומדנא דחיתון ובין דברים שאינו נקנה באמירה וצריך כתיבה. איברא דלפמ"ש יקשה מהא דהקשו בתוס' לפירוש ר"ת מהא דאמרו הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול לומר לאחיך הייתי פוסק ופריך בירושלמי והלא דברים הנקנים באמירה הם ומשני כשפסק ע"מ לכנוס ומשמע הא אם כנס לא יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ותירצו כיון דבתו קיימת לא שייך זאת והיבם רוצה ליבמה ולפמ"ש מעיקרא אין קושיא דשם משום דברים הנקנים באמירה הם ול"ש אומדנא דלא רצה רק ע"מ שתהנה בתו אבל באמת הדבר נכון דכל הטעם הוא משום דכבר נגמר המקח והי' חיבת חיתון וכיון ששם פסק ע"מ לכנוס ולא רצה בחיבת חיתון לבד וכאן כל שמת מסתבר לי' להתוס' דשייך לומר אומדנא דלא רצה רק עם בעל זה דלא שייך לומר חיבת חיתון דהרי לא רצה רק ע"מ שיכנוס וע"ז באמת תירצו דבאמת אמרינן דרצה בחיבת כניסה וכל שכנסה והיבם רוצה ליבמה מ"ל בחתן זה או בזה וא"כ הרי נגמר המקח ושייך חיבת חיתון ואדרבא בזה מיושב היטב מה דהקשה בירושלמי והלא דברים הנקנים באמירה הם ומאי קושיא מ"מ יכול לומר באחיך הייתי רוצה ולפמ"ש אתי שפיר דמסתבר לי' להירושלמי דכל שהוא משום חיבת חיתון כל שהי' כבר חיבת חיתון הרי נתרצ' וכבר נגמר המקח וע"ז משני כשפסק ע"מ לכנוס וא"כ לא הי' עוד חיבת חיתון כל דלא כנס וע"ז הקשו דאף שכנס הרי חזינן דהיא לא התרצ' בסתם חיבת חיתון וע"ז כתבו דכל שהיא קיימת מ"ל בזה או בזה וכבר הי' חיבת חופה וכניסה כנלפענ"ד. ובזה יש לישב דברי התוס' במה שפירשו הא דמחלק הש"ס בין מדידי' לדידה ובין מדידה לדידי' וע"ש מהרש"א שהאריך לבאר דבריהם ולפמ"ש יש להוסיף נופך דהש"ס מחלק דבדיד' לדידי' סגי באחתוני לבד ואף בכתב לה הוה כמו שנגמר המקח ודו"ק היטב בתוס' שם ובזה י"ל להיפך דאדרבא כשפוסק מעות לחתנו בודאי לא שייך חיבת חיתון דבשלמא כשפוסק לבתו שפיר שייך לומר דכל שהי' כניס' הרי שמח בחיתון וכניסה וכבר נגמר המקח אבל אם פסק לחתנו הוה כמו כל מקח דבודאי לא נתן כ"ז שלא נגמר הכניס' ומת וגם לא נתחייב רק לזה ולא לאחיו וא"כ שפיר הקשו בתוס' דלמה יהני כשכנס' וע"ז תירצו דבתו קיימת עכ"פ ודו"ק היטב: עוד הי' נראה לי דבר חדש בזה דהנה בהא דאמרו דמתה הבת אין יורשיה יורשים מזונותיה כתב הט"ז והובא בב"ש סי' קי"ד ס"ק ט' דמי שהבטיח ליתן לחבירו מתנה ומת קודם שהגיע הזמן ליתן לו מתנה אינו חייב דלא הבטיח רק לו אף שנתן ת"כ ע"ז. ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דבדברים הנקנים באמירה כל שהוא אומדנא שלא נתן רק ע"מ שתהנ' בתו וכדומה וא"כ כל שזה המקבל מת א"צ ליתן לו. ובזה אני אומר לקיים מה שחילק הב"ש בין כשזה שאמר ליתן לו חי ובין כשזה מת והיינו דשם כיון שהאש' מתה ובת באה מכחה וא"כ הרי לא נתחייב רק אם יחיה המקבל א"כ כל דלא הי' חי המקבל הרי לא נתחייב וה"ה בהך דר"ת דאומדנא דלא כתב רק ע"מ שתהנ' בתו והוא כתב לה ובעל בא מכח' והוה כמו יורש שלה ואמרינן דלא נתחייב רק ע"מ שתהנה בתו וכיון דעוד לא הגיע זמן המתנ' דמה שמתחייב לתת במשך השנים וכל שמתה האשה הרי לא הגיע הזמן משא"כ כל שחי המקבל. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי למעל' וקדמני המקנה דא"כ מה מקשו התוס' מהפוסק מעות לחתנו דשם פסק לדידי' ולפמ"ש אתי שפיר דבדברים הנקנים באמיר' כל דהוה אומדנא שלא כתב רק ע"מ שתדור הבת עם החתן הלז א"כ כל שמת הוה כלא הגיע הזמן ויכול לחזור דזה ודאי אף שפסק לחתנו לא נתחייב לתת לו המתנ' רק ע"מ שתהנה בתו והבעל בא מכחה וא"כ כל שמת לא נתחייב לו והרי מי שחייב לו מת וע"ז כתבו התוס' כיון דבתו קיימת והרי הוא כתב לבתו אף שפסק לחתנו עיקר הוח בשביל בתו והרי היא קיימת וא"כ אדרבא מבואר בתוס' כשיטת הב"ש. ובזה מיושב מה שהקשה המגיה בט"ז מדברי הש"ס דמחלק בין מדידי' לדידה ובין מדידה לדידיה והרי להב"ש כל שמת מי שנתחייב לו הרי שייך אומדנא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא משום דלא נתחייב רק לתת למקבל וכל שמת קודם שהגיע זמן המתנה הרי מת ולא נתחייב ליורשיו ולפ"ז זהו דוקא כל שמת קודם שהגיע זמן החיוב משא"כ בשהגיע כבר זמן החיוב חייב לתת ליורשיו כמ"ש הב"ש והט"ז שם וא"כ שם במה דדחי הש"ס דלא אמרינן אומדנא במדיד' לדידי' וכתבו התוס' לפרש לר"ת דבמדידה לדידי' סגי בחיתון של נשואין אף דיש כאן אומדנא אחריתי ועיין במהרש"א שם ביאור הדברים וא"כ כיון שהגיע כבר זמן החיוב שוב מחויב ליתן אף ששייך אומדנא וז"ב כשמש ודברי הב"ש כמין חומר: עוד היה נראה לי ליישב קושית הט"ז מהך דנושא אשה ופסק שיזון את בתה דבאמת צ"ב מה שמחלק ר"ת בין כשלא נתן להחתן או כבר נתן ולכאור' רציתי לומר דאומדנא לא מועיל רק להחזיק ולא להוציא ועיין בשו"ת מוהרי"ק סי' צ"א אך באמת באומדנא דמוכח טובא אף להוציא נמי. אך העיקר נראה לי דבאמת כל שיש ספק באומדנא א"כ כל עוד שלא נתן הו"ל ספק בהתחייבות והו"ל א"י אם נתחייבתי אבל שם שכבר נשאה ונתחייב לזון את אשתו והספק אם נפקע החיוב כל שמתה אשתו הו"ל כא"י אם פרעתיך אך אם נימא דחיוב מזונות הוא בכל יום א"כ על להבא הו"ל כא"י אם נתחייבתי וע"כ מחוורתא כמ"ש למעלה ת"ל ודו"ק היטב כי הוא חריף ונעים ונחמד: