שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ג (י״ב)

והנה בשנת כת"ר ג' בשלח למדתי בר"ן פרק הנושא והנה במ"ש הר"ן שם ראיה דמתה הבת א"ח ליורשיה מהירושלמי דמתה כבר מתה והקשה בהפלאה משם גדול אחד דהא ש"ס ערוך הוא בב"ב דף ק"מ בת אשתו כיון דכי מתה לית לה לא ממעטא והיא תימה רבה ולפענ"ד נראה דהנה באמת הטעם דפטור כשמתה היא מטעם דבאמת כל החיוב הוא משום דמשתעבד ע"י שטר ולפ"ז אמרי' אומדנא שלא רצה להתחייב רק לה אבל לא ליורשי הבת ולפ"ז זהו לפי הש"ס דילן אבל הירושלמי לשיטתו דס"ל דהטעם משום דר"ג דהוה דברים הנקנים באמירה וא"כ מה נ"מ הא לא מתורת חיוב ושעבוד אתינן עלה דנימא אומדנא והא עיקר החיוב הוא בשביל דברים הנקנים באמירה וא"כ קנתה האשה וממילא גם יורשי הבת יורשים שיורשים מכח האשה דבשלמא אם החיוב מכח שנשתעבד וא"כ ע"כ השעבוד הי' לה דוקא ולא ליורשיה שהרי ליורשי האשה לא נשתעבד דהוה לדבר שלב"ל דגרע מדבר שלא בא לעולם ועיין תוס' גיטין דף י"ג ע"ב אבל אם נקנה מדר"ג חייב גם ליורשים ולכך לא הביא מש"ס דילן דבזה פשוט דאם מתה כבר מתה אבל מהירושלמי ה"א דאף שמתה חייב לכך הביא מהירושלמי ונ"מ במקום דל"ש דר"ג ודו"ק. והנה הט"ז בסי' סמ"ך בחו"מ הקשה למה חייב לשלם להבת והא בכותב שחייב לזון לאיש הוא רק כל זמן שצריך וכאן ל"צ עוד ע"ש ועיין בח"ץ. ולפענ"ד ל"ק דדוקא באם נתחייב לזה האיש שייך לומר דלא נתחייב רק אם צריך אבל כאן החיוב בא מחמת האם שנשא א"כ עיקר החיוב להאם וא"כ ממילא נתחייב לה ג"כ אך לפ"ז קשה בהא דאמר בהאי גברא דאגר ריחיה ורצה לדמות להך דהנושא ושם החיוב לו לעצמו וצ"ע: