שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ב (ה׳)

ובזה מיושב קושית הראב"ד בפ"ט ממלכים ה"ד שם ודו"ק היטב בכ"מ ומלמ"ל שם ותמצא. ובזה מיושב סברת רבינו שמחלק שם בין ישראל לעכו"ם שעכו"ם חייב כל שיכול להצילו באחד מאבריו שבב"נ לא נצטוה על פיקוח נפש ואינו חייב להציל ואינו חייב רק משום דמפקד על דינים וכל שיכול להציל צריך לעשות כן ולכך חייב בכ"מ דלא שייך טעה בדבר מצוה משא"כ בישראל דעכ"פ בידי אדם א"א לדונו דדלמא באמת נתכוין להציל וז"ב. ובלא"ה נראה לי ליישב הקושיא מאבנר דשם באמת יש לומר דזה דאמר הש"ס דלא יכול לי' היינו שלא יכול לכוין וא"כ בהול על נפשו ולכך אמר לו דהשתא בדופן חמישית כוון לי' וא"כ לא הי' בהול כ"כ וא"כ הנרדף גופא חייב ג"כ וז"ב. עוד יש לומר דהנה הסמ"ק כתב וכן מצאתי בסמ"ע בחו"מ סי' תכ"ה דאף דרודף ניתן להצילו בנפשו מ"מ כל שמכוין לאיזה נקמה וכדומה הוה בכלל שופך דם וא"צ שיהי' רק לשם שמים שלא ישפוך דם ומעתה לכך כל שיכול להציל באחד מאבריו ולא הציל מתחייב בנפשו דאולי כוון לאיזה נקמה וכדומה. ומעתה ז"ש רבינו דאין ממיתין אותו בב"ד דדלמא באמת נתכוין להציל לש"ש אבל הלב יודע אם לעקל ולכך הוה כשופך דמים ונתחייב בידי שמים ומעתה ז"ש הי' לו להציל באחד מאבריו וא"כ כוון לנקמה והוה בכלל שופך דמים וא"כ עכ"פ יואב פטור דהוא הי' גואל הדם של עשהאל והוא יכול לטעון ברי שידע שכוונת אבנר הי' לנקמה ואדם יכול לטעון ברי לגבי עצמו ושפיר פטר נפשו יואב בטענ' זו וכמ"ש הרשב"א דלגבי עצמו יכול לטעון ברי אף נגד החזק' ורובא ע"ש ובפ"י בכתובות דף כ"ב ובק"א וז"ש לא יכיל לכוין וא"ל דהשתא בדופן חמישית כוון וא"כ ודאי נתכוין לשם רציחה והוה בכלל שופך דמים שעכ"פ יואב פטור בזה וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ עכ"פ לפענ"ד הדין דין אמת. ולכאורה רציתי לדמות למה דאמרו ביבמות דף יו"ד ע"ב בין הוא בין האחין אינו חייבין לא על החליצה כרת ולא על הצרה כרת ומ"ט מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ וכו' דזה לא דמי דשם בתחל' הי' לו רשות גמור לחלוץ להאי או להאי אבל כאן הא בתחלה ג"כ אין לו רשות לאכול החמור וז"ב ודו"ק. ובמ"ש לכאורה יש ליישב בזה קושית התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב דהקשו ומאן דס"ל הואיל בטלת כל מלאכת שבת דשייך הואיל וחזי לחולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי גם החולה גופא אם הי' אפשר לו בקל ממנו הי' עובר אם עשה החמור וא"כ היאך שייך הואיל דהא לא עדיף אותו הבריא מאילו הי' חולה ולא הי' צריך לאותו דבר דהי' אסור לו לעשותו אותו הדבר והרי הבריא עכ"פ א"צ לאותו דבר מה תאמר דהי' חזי לחולה כ"כ עד שלא הי' סגי לי' רק באותו דבר זה ל"ש כ"כ. וזה יש לכוין בתירוצים של התוס' שכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולכאורה לפי מה דקיי"ל הכל חולים הם אצל צינה א"כ יהיה מותר לחמם בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דהא משכחת לה שהיה חם לו בלי זה וא"כ שוב אסור.