שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״ב (ג׳)

והנה הוא ספק מושכל וראוי להתבונן בזה. והנה בראשית ההשקפה כאשר הגיד לי החריף מוה' איצק שמעלקיש ני' הספק הזה שכתב לו במכתב תשובה כתב לו הספק הלז. אמרתי דלפענ"ד יש לדמות הדבר להא דאמרו בסנהדרין דף ע"ד דרודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו הרי דזה באמת ניתן להצילו בנפשו אם לא היה בכחו להצילו לו באחד מאבריו הרי הותרה אליו משום פקוח נפשו של הנרדף להרגו ואפ"ה כל שיכול להצילו באחד מאיבריו שוב נהרג עליו ומכ"ש בזה דיכול לאכול הקל הקל וא"כ כל שאכל החמור נענש על החמור. הן אמת דהרמב"ם פ"א מרוצח הלכה י"ג כתב דאין ממיתין אותו בב"ד רק דהרי"ז כשופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו אבל באמת הטור חו"מ סי' תכ"ה כתב דלמה לא ימיתו אותו הב"ד וכתב בב"ה ובכ"מ משום דבזה בעינן שיקבל עליו התראה והרי לא התרו בו שיקבל עליו דהוא נתכוין להציל וא"כ זה דוקא שם אבל כאן פשיטא דנענש ואף מיתה חייב. אך נראה דלפמ"ש הרא"ם פרשת וישלח וכן נראה מהריב"ש סי' רל"ח והובא במלמ"ל פ"ח מחובל הלכה יו"ד דדוקא אדם אחר הבא להציל צריך לדקדק בזה אבל הנרדף עצמו כיון שבהול על נפשו א"י לדקדק בזה ואף אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף והרגו מ"מ אינו נהרג עליו ואף דתמהו ע"ז בכנה"ג ואחרונים מסנהדרין דף מ"ט כבר הארכתי בזה בתשו' ליישב וא"כ ה"ה בחולה דהחולה עצמו אין לבו מיושב לדקדק בזה איזה קל ואיזה חמור אבל מי שמאכילו הוא נענש אם האכילו החמור והיה לו להאכילו הקל הקל הוא נענש עבורו.