שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״א (ח׳)

והנה אחר שנים רבות האיר ד' את עיני דבמ"ש הרשב"א לחלק בין חששא לגזירה וכתבתי למעלה דלענין גזירה לגזירה לפעמים יש חומר בחשש יותר מבגזירה בזה יש להבין הא דאמרו ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ופירש"י דבשלמא כשהוא משום הרחקה שייך לומר חילוק דלהרחקת כרת חשו משא"כ באיסור לאו משא"כ בזה דחשו לספק איסור כרת כמו כן חשו לספק איסור לאו ע"ש וכמ"ש בשו"ת תה"ד סי' ר"נ ובמלמ"ל פ"א מיו"ט היו"ד ולפמ"ש אתי שפיר הסברא והחילוק דבשלמא כל שהוא משום הרחקה יש לומר דלא גזרו רק בדבר שיהיה איסור כרת כיון דגזרה צריך להיות בדבר ברור וא"כ כל שיש איסור חמור גזרו אבל בחששא כמו שחשו באיסור כרת כמו כן חשו לאיסור לאו כיון שאינו רק חשש א"כ מגרע גרע וחיישינן טפי. איברא דלפ"ז קשיא לי טובא בהא דאמרו בתרומות פ"ט משנה ב' דר"ט אומר דזרים לא ילקטו שמא ישכחו ויביאו לתוך פיהם אמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו טמאים והיינו כהנים טמאים ג"כ לא ילקטו ומה קושיא דהא כהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו רק בלאו ולא במיתה ומלקות כמ"ש הרמב"ם פ"ז מתרומות ה"א וא"כ הרי אמרו בחולין דף ק"א כיון שנגע בו טמאהו וא"כ כל שילקטו יטמאו אותו ושוב לא יהי' איסור מיתה ולאו רק איסור בעלמא וכל דהוא משום הרחקה שמא ישכח ויכנוס לתוך פיו לא חשו משא"כ בזרים של חשש איסור מיתה לכך חשו ובשלמא בזרים לשיטת הרמב"ם פי"ט מסנהדרין דזר האוכל תרומה טמאה במיתה ועיין לח"מ שם ובמ"א הארכתי בזה אבל כאן דר"ע קאי לענין כהן טמא ועיין ר"ש שם וא"כ מה קושיא. ואולי זה מקרי חששא שחשו שמא יאכל ובחששא חיישינן אף באיסורא לאו ודו"ק היטב. אמנם באמת עדיין קשה דאדרבא מצד הסברא הדבר להיפך דגזירה שהוא בדבר שבודאי יהיה כן וקרוב לודאי מהראוי לגזור באיסור לאו ג"כ אבל חששא שהוא קלוש לא ליחוש לאיסור לאו רק לאיסור מיתה וא"כ דברי רש"י בעצמם צ"ב לשיטת הרשב"א וגם הקושיא שהקשיתי קשה ואולי דחשש שמא יאכל ויכניס לתוך פיו הוא חשש מצוי ובפרט בדבר מאכל אבל גוף הסברא של רש"י צ"ב לפי שיטת הרשב"א וצ"ע: