שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן מ״א (ז׳)

ובזה מיושב קושית התוס' דזה דדייק מר"ה דס"ל דמותר להשתמש לאורה ולפי שכבר הארכתי בזה בחידושי להלכות חנוכה ע"כ דברי מועטים: ובמ"ש למעל' בביאור הסוגיא ריש כל הבשר וביאור דברי הט"ז סי' פ"ח הנה האיר ד' עיני ומצאתי ענין נכבד בביאור שיטת הש"ס דהנה גוף הסוגיא תמוה דר"י הוכיח דע"כ בשר עוף בחלב דאורייתא דאל"כ אכילה גופה גזירה ואנן ניקו ונגזר העלא' אטו אכילה וקאמר הש"ס ומנא תימרא דלא גזרינן גזרה לגזר' וכו' ותמהו בתוס' דבכ"מ אמרו בש"ס היא גופה גזירה ואנן ניקו ונגזר גזירה לגזיר' ולא מדייק כלל ובכ"מ מצינו שגזרו גזירה לגזירה. אך ביאור הענין האיר ד' עיני ומצאתי ברשב"א במשמרת הבית ובדפוס וויען בדף ק"ג ע"ב שם נשמט דברי משמרת הבית השייך לענין נועץ הסכין ושוחט ושם כתוב בדברי קדשו לאמר הבדל בין לשון חששא ובין לשון גזירה דגזיר' היא ברוב המקומות בדבר נודע לכשיבא כגון גזירה שמא יכתוב ושמא יתלוש ושמא יחתה בגחלים ושמא יעלה באלפס רותח ולא שייך בזה לשון חששא אבל כאן לא שייך בו לשון גזיר' אלא לשון חששא דלמא דריס ולאו אדעתא ובדבר שאין בו בירור ידוע שייך לשון חששא שמא בעור נפגמ' ושמא טריפה היא וכו' ע"ש הנה האיר עינינו הרשב"א ז"ל דגזיר' שייך בדבר שע"פ הרוב יבא הדבר ויהיה כן משא"כ חששא שהוא אף בדבר שאינו רק ספק וחשש בעלמא ולפ"ז נראה לי דלכך מצינו לפעמים גזירה לגזירה וברוב מקומות אמרו דלא גזרינן גזירה לגזרה והיינו משום דבאמת ענין גזירה הוא כשהי' הדבר בבירור וא"כ זהו בחד גזירה אבל במקום שאף שיהיה כן לא יהיה איסור ורק ששם יהיה משום גזירה וא"כ עכ"פ הגזיר' הראשונה אין לכנותה בשם גזירה דאינו דבר ברור ולכך אמרו גזירה לגזירה לא גזרינן וא"כ זה כשרצו לגזור משום דבר ברור לכשיבא אבל לפעמים מצינו דהחמירו חז"ל משום חשש בעלמא והדבר שכיח שיטע' בזה בכה"ג אפשר דגם גזירה לגזירה גזרינן דניהו דאינו דבר ברור כל שרצו חז"ל לחוש שלא יבא לידי איסור ויוכל להיות שיהי' דבר איסור אף שאינו דבר ברור יש לחוש בזה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הט"ז בסי' צ' ס"ק י"ב במ"ש דאין לאסור בשר בכבוש בחלב שחיט' דהרי אף בב"ח דעלמא נמי אינו רק דרבנן בכבוש והו"ל גזרה לגזר' והשיג בנקה"כ דמצינו לפעמים דגזרו גזיר' לגזירה ובילדותי תמהתי דבסי' צ"ח כתב הט"ז בס"ק ה' דגם בבשר עוף בחלב שנשפך יש לגזור אטו בשר בהמה וכמדומ' שהאחרונים הרגישו בזה ובדגול מרבבה הקשה בסי' צ' שם מהך עובדא דבר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דל"ש ד"ח רק משום דנאכל מחמת מלחו אף דהוה בשר עוף ובמליח' והניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת סברת הט"ז כיון דכאן אינו רק נכבש וא"כ אף לכשיבא הדבר ויהיו כובשין שאר בשר בחלב ויהיו חלב ממש הא עכ"פ לא תהי' רק כבישה וכבישה אינו איסור תורה ולא שייך בזה רק לשון חששא וא"כ אינו רק ספק דרבנן ושרי אבל בבר גוזלא דנפל לכדא דשם שפיר כל שהי' מליח שאינו נאכל שפיר הי' אסור דהו"ל כרותח דבישול וצלי וא"כ מה תאמר סוף סוף בר גוזלא אינו רק דרבנן שפיר אסור דניהו דאינו רק איסור דרבנן מכל מקום אסור דבשלמא לגזור איסור בבשר בכבוש בחלב שחיטה לא גזרינן דאינו דבר ברור אבל מכל מקום אם אירע שהי' כן מ"מ יש איסור דרבנן דכעין דאורייתא אסרו אבל שם בחלב שחיט' דלענין הכחל עצמה בחלב שחיטה לא גזרו בי' כבוש כמבושל ורק בשאר בשר תרצה לגזור שפיר כתב הט"ז דלא שייך גזרה דגזיר' לא גזרו חז"ל בדבר שאינו ברור ולא שייך לומר דמ"מ יש איסור אף בתרתי דרבנן דהא לענין חשש יש בכחל בחלב' אותה חשש של שאר בשר וכל שבכחל לא העמידו דבריהם ה"ה בשאר בשר משא"כ לענין איסור שפיר העמידו דבריהם אף בתרי דרבנן ולכך בסי' צ"ח שם לענין חשש שיש בו בעצמו איסור ניהו דאינו רק תרי דרבנן מ"מ העמידו דבריהם וז"ב כשמש. ומעתה נבא לעמק הסוגיא דזה שדייק ר"י דע"כ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי אינו רק דרבנן א"כ לא שייך גזירה לגזיר' דכעת בהעלאה ליכא חשש כלל רק שאם יעלה ויבא לאכול וגם שם אינו רק דרבנן ונצטרך לומר שמא יעלה בשר בהמה והוה בשני גופים ולא שייך גזירה לגזירה וע"ז תמה הש"ס דמנ"ל דלא גזרינן גזרה לגזרה והיינו דניהו דלא גזרינן אבל מ"מ יש חשש שמא יעלה בשר וגבינה ויש חשש שמא יבא לאכול דהרי העלא' אטו אכיל' בודאי יש לחוש א"כ גם בדרבנן יש לחוש שמא יאכל ואף דכעת אינו רק תרתי דרבנן מ"מ לענין לחוש חיישינן וע"ז אמר דכל דכעת אין חשש רק באכילה איכא חשש בכה"ג לא חיישינן דדוקא אם כעת לפנינו יש איסור ניהו דהוה תרתי דרבנן מ"מ העמידו חז"ל דבריהם אבל בהעלאה דכעת ליכא איסור כלל רק דניחוש שמא יבא לידי אכילה וא"כ אף לכשיבא לא יהיה רק איסור דרבנן מה"ת לחוש דהו"ל ספק דרבנן ולזה מביא ראיה מחלת ח"ל דנאכלת עם הזר על שלחן אחד משום דכעת ליכא חשש איסור כלל וע"ז אמר דל"ד לשם דשם בח"ל משום דליכא למגזר הוא דכיון ששם אינו מצוי חלה דאורייתא א"כ לא שייך גזירה דאינו רק בדבר ברור אבל כאן אי שרית לי' לאסוקי בשר עוף בגבינה יכול להעלות בשר עם גבינה דהיינו בשר בהמה ואולי דגזרינן אף בדבר שאינו ברור כ"כ וע"ז מקשה דמ"מ צונן הוא ולא יהיה שום איסור וא"כ פשיטא דליכא למיחש כלל. ובזה מיושב דהקושיא לאביי ורש"י ותוס' נדחקו דהקושיא לר"י ולא לאביי ולפמ"ש נהפוך לר"י כל שבדאורייתא גזרו גזרה לגזירה והיינו אף בדבר שאינו ברור א"כ אין קושיא דניהו דהוה גזירה לגזירה מ"מ חיישינן בדאורייתא אבל לאביי דלא דחי ר"י רק דאף בדרבנן שייך גזירה לגזירה וע"ז שפיר פריך כל דכעת ליכא איסור כלל ואף לכשיבא בדרבנן לא יהיה רק איסור דרבנן רק דנגזור אטו בהמה ובכה"ג ודאי לא גזרינן וע"ז משני גזרה שמא יעלה באלפס ראשון וזה יבא בבירור וא"כ בכה"ג אפשר דגזרו גזירה לגזירה דמ"מ יש כעת איסור לפנינו אם יעלה באלפס רותח עכ"פ איסור דרבנן וא"כ אין ראיה דאולי גזרו גזירה לגזרה אף דבר שאינו שכיח ובזה מיושב היטב דברי הט"ז שכתב בריש סי' פ"ז דבכה"ג גזרינן לגזירה לגזירה והיינו דבכה"ג שעכ"פ יבא לידי זה בבירור ובכה"ג אפשר דחיישינן אף שכעת אינו איסור כלל דהרי ברור שיבא לידי איסור ושם יהיה איסור עכ"פ אף דלא חיישינן וז"ב ובזה מיושב לשון הרמב"ם שכתב אסור להעלות עוף עם הגבינ' על השלחן משום הרגל עבירה שמא יבא לאכלם זה בזה אע"ג שהוא מד"ס ותמהו האחרונים דבש"ס אמרו דגזרינן רק אטו בשר בהמה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל ששייך הרגל עבירה ניהו דלא גזרינן גזירה לגזירה אבל מ"מ חיישינן ועיין בשבת דף י"ג. ובזה מיושב הא דאמרו הא עוף אסור מדאורייתא וכתבו התוס' משום דגזרו העלאה אטו אכילה וכדדייק ר"י ותמה הלח"מ דא"כ מאי משני ר"א דאינו רק דרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דר"א ס"ל כאביי דשייך הרגל עבירה ושפיר חיישינן אף בד"ס וכמ"ש ודו"ק היטב כי נתבאר בזה ענין חדש בענין גזירה לגזירה והערות חדשות וצריך ביקור רב בכמה סוגיות ובתוס' ישנים בשבת דף כ"א מצאתי כלל חדש בענין גזירה לגזירה דדוקא היכא דחיישינן שמא יעשה איזה מעשה בזה לא גזרינן גזירה לגזירה ולכך לשמא יטה לא חיישינן אבל שמא יכבה מאיליה ולא יהיה שלום בית שפיר חיישינן אף דהוה גזירה לגזירה כן הבנתי מדברי הרמב"ן שם ודוק כי זה כלל חדש וצריך סעד לתמכו: