שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ד׳ (ה׳)

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהפירוש בירושלמי הוא דלב"ש דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ע"ד א"כ ע"כ כשגרשה הוה כאומר אני מגרשך בשביל הזנות א"כ אסורה לחזור לו כמבואר בסי' יו"ד וא"כ אף אח"כ שחזר בו ידע דלא יתנו לו להחזירה משום דגרשה בשביל זנות שוב גם הוא עשה בעילתו ב"ז משא"כ לב"ה ודו"ק היטב א"כ לא משום דמאוסה עליו הוא רק משום דכל שהיא מזוהמת בעיניו אף הוא גמר לגרשה בלב שלם ואף שאח"כ חזר בו מ"מ אסור להחזירה וכמ"ש שוב ראיתי בתשב"ץ ח"ג סי' שכ"ו שכתב דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע ודו"ק: והנה בגוף קושית הישועת יעקב דאין שליח לד"ע אף באיסור דרבנן וכבר כתבתי דהכוונה דהמעשה בטל וכמו שחידש הנו"ב סי' ע"ה וכבר כתבתי בזה. וכעת נראה לי דבר חדש דאף אם נימא דגם בדרבנן אין שליח לדבר עבירה היינו שיתחייב השליח ולא המשלח אבל המעשה לא בטל ואף דבדאורייתא גם המעשה בטל וכמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד אבל בדרבנן לא נתבטל המעשה והטעם נראה לפענ"ד ע"ד מ"ש הרמב"ן בשורש השני לספר המצות דמש"ה ספיקא דרבנן לקולא אף דעובר על לא תסור מכל מקום רבנן מחלו על אזהרתם כדי שלא ישוה לשל תורה לגמרי ע"ש וה"ה כאן אף דאין שליח לדבר עבירה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ודברי חז"ל ג"כ נקרא דברי הרב כמו ד"ת אבל מכל מקום רצו להבדיל בינותם כדי שלא יהיו דומין ממש לשל תורה וחלקו ביניהם דבד"ת המעשה ג"כ בטל ובדברי חז"ל אינו בטל המעשה רק דהשליח חייב ועיין ברש"י בב"ק דף נ"א שפירש דאין שליח לד"ע ולא נתחייב משלחו והמלמ"ל הביא פ"ב מרוצח ראיה דגם בדרבנן אין שליח לדבר עבירה אבל זה שיתחייב השליח אבל לא דהמעשה יתבטל.