שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ח (ו׳)

והנה בהא דאמרו בחולין דף י"א דראב"י אמר דאתיא משעיר המשתלח דרחמנא אמרה ולקח את שני השעירים שיהו שניהם שוים וליחוש שמא טריפה היא וכ"ת מה נפקא לה מיני' הא אין גורל קובע לעזאזל אלא בדבר הראוי לשם והנה לפמ"ש הרמ"ר דבכה"ג אמרינן ברירה כל דלא ניכר האיסור מקודם א"כ קשה טובא דמה נ"מ לן מיני' הא של שם נוכל למבדקי' אח"כ כמ"ש רש"י ואז יתברר שזו הי' של שם מקודם ובכה"ג אמרינן ברירה והא כל האיסור נולד בתערובות דהא באמת מצד עצמו אפשר למבדקי' ורק כיון שנעשה לשם שעיר המשתלח א"א למבדקי' א"כ ניהו דלא אזלינן בתר רובא להס"ד הא עכ"פ ניכר האיסור מקודם בודאי לא היה וא"כ הרי השני שעירים שוים והא גם של שם עצמו לא היה ידוע מקודם עד לאחר הבדיק' וכמו כן זה הא באמת מצד הרוב יהיה כשר רק שלא אזלינן בתר רובא אבל עכ"פ כל שבדקינן של שם וראינו דכשר הי' נימא דהוברר הדבר שבשעה שנתן הגורל היה ראוי זה לצאת ובכה"ג אמרינן בריר' והרי כל הפסול הוא דאמרינן שמא זה היה לשם וכמ"ש רש"י וע"ז שייך ברירה. ולכאורה רציתי לומר כיון דכתיב ולקח את שני השעירים בעינן שיהיו שווים בשעת הגרלה והרי בעת הגרלה לא ידענו וכעין מ"ש התוס' ר"פ כל הגט דבכתיבת הגט בעי שיהי' כריתות בשעת הכתיבה ואף למ"ד ברירה נפסל אך זה אינו דכאן בעת הגרלה השני שעירים שוים דעל שניהם יש חשש טריפות וא"כ אח"כ כשנתברר שאחד מהם כשר אותו שנבחר לשם הוא הקדוש ושייך ברירה והיא קושיא נפלאה לפענ"ד. אך נראה דל"ד דכאן כל שיש ספק אם הי' טריפה מקודם א"כ לא מצד התערובות נולד הספק דכל בהמה יש עליו ספק שמא טריפה היא וא"כ בכה"ג לא אמרינן ברירה ושפיר דייק הש"ס דע"כ אזלינן בתר רובא וז"ב ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דלפמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים דשעיר עזים הוא לאחר שנה ועיין מלמ"ל פ"א ממעשה הקרבנות הי"ד שהאריך בזה ולפ"ז כאן דכתיב שעירי עזים א"כ יקשה קושית התוס' שהקשו לענין פרה אדומה דמנ"ל דאזלינן בתר רובא דלמא משום דמוקמינן אחזקה דלמ"ד טריפה אינה חיה בשחיתה יב"ח ע"כ דאינה טריפה וא"ל כתירוצם דהו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה דלא הוה חזקה דזה אינו דהא התוס' כתבו בעצמם דכל דהוה ספק שמא אינה טריפה ושמא נטרפה אח"כ כשר ע"ש לענין סרכות הריאה וא"כ כאן דהוה ספק שמה אינה טריפה ואת"ל טריפה שמא זו אינה מן השם וכמו שהיו באמת ע"פ הגורל א"כ בכה"ג ודאי כשר ואף להס"ד דלא אזלינן בתר רובא מ"מ ס"ס עדיף מרוב כמ"ש הרשב"א וגם לפמ"ש האחרונים דס"ס הוה רובא דאיתא קמן ורובא דאיתא קמן לכולי עלמא אזלינן בתר הרוב וכדאמרו בריש הסוגיא אימר דאמרינן כגון רובא דאיתא קמן וא"כ מה פריך הש"ס דאין הגורל קובע הא מ"מ הוה ס"ס וכשר והיא קושיא נפלאה וגדולה ולכאורה רציתי לומר לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מעביוה"כ דאם היו טריפה המשתלח דפסול משום דכתיב יעמד חי ועיין לח"מ ומלמ"ל שם דהקרא דיעמד חי היינו אם נטרפה לאחר שהגריל ואני הוספתי בזה דברים דלפי מה דדרשו מיעמד חי דצריך להיות חי עד שיזרק דמו של חברו א"כ שוב אם נטרפה לאחר שהגריל כיון דאינו ראוי לעמוד חי עד שעת מתן דמים של חבירו לכך פסול ולפ"ז בזה לא שייך חזקה דהוה כעין דאמרו בגיטין דף כ"ח שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן וביאור הדברים דהחזקה על להבא לא שייך רק על העבר ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ז שהאריך בזה לבאר מחלוקת ר"מ היווני עם ר"ת בקדושין דף מ"ה ולפ"ז לא שייך חזקת כשרות דהא אנו חוששין שמא נטרף אח"כ. אך זה אינו דמלבד דא"כ לא הוצרך הש"ס לטעם דאין הגורל קובע וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל שם אף גם דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לחולין דף יו"ד בהא דאמר אביי ולא שני בין איסור לסכנה וכו' וביאר הרשב"א דנחלקו בספק הבא במקרה אבל בספק הבא בתולדה לכ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא ע"ש ונתבאר מדברי הרשב"א דהא דספק מה"ת לחומרא לשיטתו הוא דוקא בספק הבא בתולדה אבל בספק הבא במקרה לכ"ע מה"ת לקולא וכ"כ בשב שמעתתא שמעתא א' פ"ד ובתשו' הארכתי בזה ולפ"ז כאן דעל לעבר איכא חזקה רק על להבא חיישינן שמא יטרף א"כ הו"ל ספק הבא במקרה ולא חיישינן והרי הרשב"א הקשה מכאן על הרמב"ם דס"ל ספיקא מה"ת לקולא וא"כ מנ"ל דאזלינן בתר רובא וא"כ לפ"ז גם להרשב"א קשה דהא הוה ספק הבא במקרה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכמ"ש. אמנם בגוף הקושיא נראה לפענ"ד דראב"י אזיל לשטתי' דס"ל בחולין דף ס"ז דהלכה טריפה יולדת ומשבחת וא"כ מכ"ש דס"ל טריפה חיה וכמ"ש התוס' בחולין דף ק"א וא"כ לא שייך להעמידו בחזקתו דהא טריפה חי' ס"ל ושפיר דייק. וראיתי בספר ל"א בחולין שם שהביא בשם אור חדש שכתב ליישב דלכך לא יליף ראב"י מיעמד חי דלדידיה לא ממעט מיעמד חי טריפה כמו דאמרו בחולין דף ק"מ טריפות מחי' נפקא הניחא למ"ד טריפה חיה ומשמע דלא ממעט מחיות וה"ה מיעמד חי ע"ש ולפענ"ד נראה דיש לומר דשאני כאן דכתיב יעמד חי ומשמע דבעינן שיעמוד בחיותו שהיה עד עתה והרי אף למ"ד טריפה חיה מתנוונת והולכת וסופה למות וכמ"ש התוס' בסנהדרין דף ע"ח. אמנם בגוף הדבר שכת' הרמב"ם דשעיר עזים היינו בן שתי שנים וכ"כ הרע"ב במנחות פי"ג משנה ז' ומזה הוצאתי דביוה"כ דכתיב שעיר עזים הוא עכ"פ לאחר שנה אני תמה דהא ביומא דף ס"ה מבואר בהדיא דשעיר דהגרלה דיוה"כ פסול אם עברה שנתה וכדאמרו שם היא גופא חטאת שעברה שנתה ומהתימה על הכ"מ שכרכר בזה אי שעיר עזים הוא בן שנה או יותר ולא הביא דברי הש"ס הנ"ל וביותר תימה על המלמ"ל שרמז לדברי רש"י ביומא דף כ"ה ולא הרגיש בזה דמשם סתירה גדולה דשעיר עזים ע"כ דהוא בן שנה ודו"ק היטב וצע"ג. שוב ראיתי במרכבת המשנה פה מעיוה"כ שגם הוא מישב דיעמד חי ממעט טריפה אליבא דמ"ד טריפה חיה וכתב שבחולין אזלינן למ"ד טריפה חיה ובאמת שכן הוא דראב"י לשיטתו אבל כבר כתבתי דיעמד חי ממעט אפי' למ"ד טריפה חיה ודו"ק: וכעת אני תמה דאם נימא דיש חילוק בין שעיר לשעיר עזים וכפי גרסת הכ"מ דשעיר עזים בן שנה ושעיר סתם בן שתים א"כ מה קאמר הש"ס ביומא דף ס"ב ע"ב למאי חזי לשעיר הנעשה בחוץ והא שעיר הנעשה בחוץ שעיר סתם והוא בן שתים ושני שעירים היו בן שנה דהא שעיר עזים כתב רחמנא והוא פסול כמבואר ברמב"ם שנה דכל מקום שנאמר בן שנה ומביא בן שנתים פסול ודו"ק וצ"ע. ודרך אגב אומר מה דאמרו בירושלמי פ"ב דכלאים איזה צד ממעט או פוחת מרובע או מוסיף על הסאה לא כן אמר ר"י כל האיסורים שריבה עליהם בשוגג מותר במזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מ"ע. והנה מריש דברי הירושלמי משמע דבדרבנן מותר לבטל איסור אף שיש לו עיקר בדאורייתא אבל מסיום דבריו שאמר וכאן אינו רק משום מ"ע וא"כ כל שמרבה הרי הסיר המ"ע א"כ אין ראיה וי"ל בדרבנן ג"כ אסור לבטל כל שאינו משום מ"ע רק איסור מצד עצמו ולכך לא הובא בפוסקים עיין בב"י סי' צ"ט ולא נסתייעו מזה: