שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ח (ד׳)

והנה התוס' בתמור' דף למ"ד ד"ה ואידך הקשו דלמה לא נימא בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אבריר' ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשתרי וכתבו בשם הרמ"ר כלל גדול בדין דכל דבר שהוברר האיסור בתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אבריר' כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אבריר' ע"ש ולפ"ז בהיתר רק שאח"כ נאסר א"כ נולד הספק בתערובות שוב היה מקום לומר ברירה וזה לא שמענו. איברא דגוף סברת התוס' צ"ב ולפענ"ד הי' נראה דבאמת כל דנתערב חד בחד א"כ נעשה כגופו של איסור שני החתיכות ולא שייך ברירה דזהו האיסור דשניהם נאסרו מספק ונעשו כגופו של האיסור אך זהו כשניכר האיסור מקודם אבל כל שנולד הספק בתערובות א"כ לא שייך לומר דנעשו כגופו של האיסור דלא נתברר האיסור מי הוא ולא עדיף מאילו היה קבוע שאינו ניכר דלא אמרינן דהוה קבוע ומכ"ש דנימא דנעשה כגופו של איסור דבעינן איסור מבורר וז"ב בסברת התוס' ולפ"ז בהיתר בהיתר עד"מ חמץ במצה קודם זמן איסורו א"כ עכ"פ נודע שזה חמץ וזה מצה רק שאז לא נאסר אבל לאחר זמן איסור שייך לומר דנעש' גופו של איסור כיון דנודע החתיכה של איסור דהיינו החמץ הוא האיסור אבל שם גם לאחר שנתערב האיסור לא נוכל להפריש האיסור מההיתר ול"ש גופו של האיסור. ומן האמור נראה דהן נסתר מחמתו מה ששמעתי בשם גדול אחד באם נתערב או"ב בשאר בהמות ושחטו לפרה אחת דאסורין כלם משום ספק או"ב ואמר גדול אחד להתיר בשביל דיכול לשקול חד ולד ולומר דזהו בנה של אותה פרה ואידך לשתרי. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך בזה לומר דאידך לשתרי דהא נעשה כגופו של איסור דאף דכעת לא ניכר אבל עכ"פ נודע בבירור מעיקרא הולד בנה של הפרה ואתחזק כאן או"ב בבירור וז"ב. ובלא"ה לפענ"ד טעות הוא דהתוס' לא כתבו רק למאן דאית לי' ברירה אבל לדידן דקיי"ל אין ברירה מעיקרא אין התחל' לקושית התוס'. הן אמת דמהתי"ט בתמורה שם פ"ו מ"ג נראה דגם למ"ד אין ברירה הקשו קושיא זו ובזה התירוץ של הרמ"ר מיושב גם קושיא הראשונ' שלו דהא קיי"ל אין ברירה והוא תימה דקושית התוס' ותירוצם אינו רק באם יש ברירה וז"פ בכוונתם ואולי באם יש רוב דמה"ת מב"מ ברובא בטיל רק דמדרבנן לא בטיל בכה"ג גם למ"ד אין ברירה יש לומר דכיון דאינו רק ספק כל דנתבטל ולא נשאר רק איסור דרבנן אפשר לומר דשייך ברירה והו"ל כמו בדרבנן וגם בזה יש לעיין דהו"ל ספק דרבנן בהתגלגל דדעת מהריב"ל דבכה"ג גם בדרבנן מחמירין ועיין מלמ"ל פ"ד מבכורות בתשו' שם ועכ"פ דברי הרמ"ר נכונים. ובזה מיושב מה שהקשו האחרונים על הרמ"ר ממעיל' דף כ"ב גבי פרוטה מן הכיס שנתערב דלהרמ"ר נימא ברירה. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דנודע האיסור היא ההקדש לא שייך ברירה בכה"ג ודו"ק: ובזה נתיישב מה ששאל אותי המופלג מוה' יוסף שורשטיין ני' על התוס' מהא דאמרו בנדה דף ע' שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהן ומת אחד מהם דאין לו תקנה לשני ואמאי לא נימא דנשקול אחד מהבהמות ונימא דזהו של המת ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ נודע הו' מקודם של מי היתה הבהמ' רק שנתערב אח"כ ובכה"ג לא שייך ברירה ובאחרונים ראיתי שפירשו כעין זה דגבי מחיר כלב ושני לוגין גם כלפי שמיא לא נתגל' מי ומי הוא המחיר כלב רק שיש בכללות אחד שהוא מחיר כלב ובכה"ג לא שייך ברירה וגם זה נכון עוד נראה דיש לומר בסברת הרמ"ר דלא שייך בזה בריר' כל דהאיסור מבורר דכל שהיה מבורר יש לחוש שמא יש אחד שיודע להכיר או שיוכר האיסור אח"כ ונמצא אכלו למפרע איסור משא"כ שם במחיר כלב דאי אפשר בשום אופן להכיר וכן בשני לוגין וז"ב. עוד הי' נראה לי דבאמת צ"ב היאך אמרו שם ונשקול חד מינייהו להדי כלבא ואידך לשתרי הא הו"ל כמבטל איסור בידים ואסור ואף בהפיל אחד לים אסור כמבואר ביו"ד סי' צ"ט. אך זה אינו דשם אנחנו מפילים אחת וכדי לתלות שזה האיסור והרי אין ברירה ולא נודע אם זה האיסור רק שאנו רוצים לתלות א"כ אסור לבטל האיסור אבל כאן דאמרינן בריר' שזה האיסור א"כ אנו נוטלין האיסור מהתערובות בכה"ג הו"ל כניכר האיסור דמותר לבררו וההיתר נשאר. אמנם עדיין צ"ב דאטו למ"ד יש ברירה הוא בודאי רק שאנו תולין מספק שזהו האיסור אבל עכ"פ לא נודע בודאי ועדיין מקרי מבטל איסור דדלמא אינו זה וניהו דאמרינן ברירה היינו כשכבר נטל אבל לא שיטול לכתחל'. אך נראה דזהו כשנודע האיסור בבירור ורוצים לבטלו אבל כשלא נודע האיסור כלל והוא בתערובות פשיטא דלא שייך מבטל איסור וגם הטעם שכתבו התוס' בפסחים דף למ"ד בטעם דאין מבטלין איסור ל"ש בנולד הספק בתערובות ע"ש ומעתה דברי הרמ"ר מבוארים ודו"ק היטב שוב מצאתי אחר זמן רב במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב דבחטים שנתבקעו מותר להשליך אחת מהם לים ואידך לשתרי ול"ש אין מבטלין איסור דקודם פסח עודן מותרות ע"ש והן הן הדברים שביארתי בכוונת התוס' ובחידושי לש"ע יו"ד סי' שכ"ה ביארתי דברי הרמ"ר באורך והעליתי דלא קיי"ל כן והבאתי דברי התוס' בסוטה דף ח"י ע"ש: