שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ו (ז׳)

ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שנעשה רשע ע"כ שאמת הדבר וא"כ למה לא נאמין לו ולזה אמר דקרוב אצל עצמו ואף דקרוב נאמן לגבי עצמו ונעשה עד לגבי עצמו מ"מ לא שייך לומר דיהיה נעשה עד ועי"ז נפסלהו דממנ"פ אי סייפא לא ספרא דאם נעשה רשע שוב אין עליו תורת עד ושוב הוה קרוב אצל עצמו. ובזה מיושב הקושיא השניה שהקשה דלמה לי' לרש"י לפרש בדברי רבא דפלגינן דיבורא ת"ל דאפילו לא נפליג דיבורו כל שאין אדם משים עצמו רשע א"כ אינו נאמן לעשות עצמו רשע ונשאר בכשרותו שוב הוה עד כשר דהרי קרוב גזירת הכתוב דלא נאמן ואף משה ואהרן פסולים וא"כ אף דמהמנינן לי' מ"מ נשאר בכשרותו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מטעם קרוב קשה דהא לגבי עצמו נאמן הקרוב ורק דכיון שהוא רשע היאך שייך להאמינו וא"כ אם נימא דנאמין לו בכל דבריו שוב יכול להיות רשע עפ"י דבורו ג"כ דלגבי עצמו נאמן וא"ל דאיך שייך שנאמינהו מתורת עד הא ע"כ אתה מאמינו ולכך כתב רש"י דפלגינן דיבורא ושוב אינו נאמן דהוה קרוב ופסול ודו"ק היטב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב דברי הראב"ד שכתב בכתובות דף ע"ב בהא דאמרו מנא ידע והקשה דלוקמא במודית וכתב דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן באלפסי שם דהא בממון נאמן אף שאינו נפסל בעדותו מכל מקום לגבי ממון נאמן. ולפמ"ש יש לומר דבאמת הא דנאמן לומר שגזל הוא משום דהוה הודאת בע"ד וכיון דהודאת בע"ד הוא מתורת עד והרי כבר כתבתי דכל שנעשה רשע לא שייך להאמינו מתורת עד דהא הוא מעיד שהוא רשע וא"כ שפיר כתב הראב"ד כיון דאינו נפסל לעדות ולא נעשה רשע עפ"י עצמו ולא נעשה עד היאך שייך לומר דהוה הודאת בע"ד כמאה עדים הא אינו עד כלל ואף דבגנבת ופתית את בתי אדם נאמן על עצמו אף שאינו נפסל ואינו עד צ"ל באמת אף שאין נעשה רשע עפ"י עצמו מכל מקום לגבי עצמו האמינתו התורה והו"ל דין עד פסול דלגבי עצמו נאמן עכ"פ מספק משא"כ שם במודית דעקר ההפסד של הכתובה הוא משום דעוברת על דת וכל שאינה נפסלת עפ"י זה לא שייך לומר דמפסדת כתובתה דהא הכתובה נצמח מכח העברה על דת וע"ז אינה נאמנת לעשות עצמה מרשעת ולא שייך לומר דמ"מ הו"ל דין עד פסול דהא לענין העברה על דת אינה נאמנת כלל והיאך תתפוס החבל בשתי ראשין משא"כ בגזלתי וגנבתי דאין הממון בא מצד הגזילה ואף שלא גזל עכ"פ יכול להעיד שגזלו וכעין זה כתב הפ"י בכתובות שם אבל לא דבריו דברינו. עוד נראה לי דבר חדש בזה בכוונת רבא דאין אדם משים עצמו רשע דהנה כבר הבאתי דברי הרמב"ם פח"י מסנהדרין שכתב דלכך אין עונשין וממיתין ומלקין אדם עפ"י עצמו דלמא מעמלי ומרי נפש הוא ומחכים למות ותמהתי דלמה לי כ"ז הא אין אדם משים עצמו רשע. אך נראה דבאמת הקשיתי דאמאי לא יעשה עצמו רשע דהא לגבי עצמו גם קרוב נאמן ע"כ נראה דהנה זה ודאי דאדם נאמן על עצמו הוא דוקא לחובתו ולא לטובתו וכיון שכן כל שיש לחוש דלמא מעמלי נפש הוא ומחכה למות ושוב יש לומר דטובתו הוא אם נמות וע"ז לא נאמן קרוב לעצמו. וזה לדעתי סברת רבינו דלכך אין אדם משים עצמו רשע דדלמא ממחכים למות הוא ושוב אינו נאמן וכל שיש לחוש אף בדרך רחוקה ונפלאה דלמא טובתו הוא אינו נאמן והרי נוגע פסלו אף שאינו רק בדרך רחוקה ונפלאה מכ"ש קרוב. וזה לדעתי מ"ש רבא דאין אדם משים עצמו רשע היינו דמן הסתם אין אדם מע"ר ומי גבר יעיז ויעשה עצמו רשע אף אם הוא רשע שברשעים חפץ שיחזיקו אותו בצדיק וע"כ מדאומר כן אולי יש לו איזה דברים בגו ושוב אינו נאמן דהא קרוב הוא ודו"ק היטב כי נכון הוא: