והנה בהא דאמר ר"א אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד והארכתי לעיל בטעמו הנה נחלקו הפוסקים אי הך דר"א קאי גם על עכו"ם או דוקא על פסולי עדות ישראל ובזה דוקא דבדרבנן נאמנים אבל עכו"ם אינו נאמן אף דבדרבנן וכבר האריך הפר"ח סי' ס"ט שם בזה ובאמת הפר"ח דעתו דחיישינן דמשקרי וכ"כ לעיל דבדבר דצריך עדות עכו"ם פסול אף שידענו שאינו משקר כמו שדעת כל הפוסקים בסי' ל"ד לחלוק על רבינו יקיר. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית המהריב"ל בהא דפריך על ר"א מנחיל של דבורים ומשני דנחיל קנין דרבנן ולא משני דשאני נחיל דבעלים מרדפים וכל האחרונים האריכו בזה וכ"כ בתשובה אחרת בזה וכעת לא ידעתי מקומו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שא"צ תורת עדות לא בעי מרדפים אחריו ומסל"ת מועיל ומה דאמרו בנחיל כגון שבעלים מרדפין הוא משום דצריך תורת עדות וא"כ מה מועיל מסל"ת הא זה רק ראי' דאינם משקרים אבל אכתי צריך עדות וכדפריך והא אשה וקטן דלאו בני עדות נינהו וע"ז משני דבעלים מרדפים אחריהם ובזה סגי במסל"ת דמה דבעלים מרדפין זה רגלים לדבר ואומדנא דמוכח הוא ובד"מ סגי באומדנא דמוכח ואף דלהוציא ממון ל"מ אומדנא כמ"ש הרא"ם ומהרי"ק סי' קכ"ט האריך דל"מ אומדנא כל שהוא על גוף הדבר ע"ש וע"ז מועיל שוב מסל"ת ולזה שפיר פריך דכל דנימא דאין מסל"ת נאמן רק בעדות אשה והיינו אף בדבר שא"צ תורת עדות דהרי כללא כייל בכ"מ א"כ למה בנחיל מועיל וא"ל דשאני נחיל דבעלים מרדפין דאכתי קשה דמרדפין הוא רק לסלק דלא בעי תורת עדות וסגי באומדנא אבל באמת אומדנא ל"מ להוציא א"כ מה מועיל מסל"ת בזה וע"ז משני דקנין דרבנן הוא וא"כ אינו נקרא מוציא גמור ולכך מועיל ועיין בשיטה מקובצת ב"ק ותמצא סיוע למ"ש. ומה דמשני בתרומה דרבנן היינו משום דא"צ עדות דאינו רק איסור וא"צ תורת עדות ועיין בט"ז וש"ך יו"ד ריש סי' צ"ח ובזה בצירוף איסור דרבנן הוא דמועיל וכן בשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה ואינו רק איסור דרבנן כמו שהארכתי במקום אחר בתשובה לענין שבויה שמה בררתי הדברים דכיון דמנוולא נפשה ואינו רק דרבנן לכך מועיל מסל"ת ולפ"ז מבואר דאף באיסור דרבנן ל"מ מסל"ת כ"א ביש איזה צירוף דרבנן ואינו צריך תורת עדות. ובזה יש ליישב הרבה קושיות ולא נפניתי כעת:
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ה (ט׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
