שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ה (ג׳)

ובגוף קושית הרשב"א הנ"ל נראה לפענ"ד דלא שייך כאן חשוד בדבר משום דהצדוקים שסוברים שהמצוה כך שתשלים דם ירוק לדם נדות או שתספור יום שפוסקת בו למנין שבעה וא"כ הם ס"ל דהדין כך וא"כ כל ששואלין אותן שפיר נאמנים להעיד שאינם חשודים לעבור בשאט בנפש רק שחושבין שהדין כך אבל אם מעידין שמראין דם לחכמים שפיר נאמנים ולכך שאל לאשתו דהצדוקי כל שראה שהוריקו פניו בודאי חשוד יותר שהוא מתכוין להכשיל לפי שחושב שבאמת הדין עם הצדוקים רק שמיראת הכה"ג יאמר לו שאינו נוהג כן אבל היא לא ידעה כלל לאיזה ענין שאל ושפיר נאמנת דלא מקרי חשודה בדבר וז"ב לפענ"ד ועיין באהע"ז סי' י"ז סל"ט דהב"ד צריכין להיות כשרים והח"מ השיג ע"ז באורך דל"צ ב"ד והב"ש כתב דמלשון הש"ס דנחלקו אי הוה כד"מ או כד"נ משמע דעכ"פ הוא צריך ב"ד כשר כדינו ולפמ"ש אדרבא מזה ראיה דא"צ כלל תורת הגדת בב"ד וראיתי להמגיה בט"ז שכתב דדוקא לענין קבלת עדות הוא דהוה כדין כמ"ש רש"י כיון דעכ"פ תגבה כתובתה כשתנשא הוה כדין אבל להתירה להנשא אין זה דין אלא כשאר הוראה דלע"ע אין המחלוקת לענין כתובה ע"ש ואין בדבריו ממש במחכת"ה דאין חילוק בין קבלת עדות להתירה לעלמא או הב"ד שהורו לה ואחד זה ואחד זה כל שיש בו ענין ממון וד"נ צריך ב"ד והעיקר כמ"ש דא"צ כלל תורת הגדה בב"ד וכדומה וכן נראה מתשובת המזרחי שהביא שם המגיה בט"ז שכתב דכל שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד א"צ דו"ח והיינו שלא צריך תורת הגדה כלל והוא הדבר אשר דברתי דלכך כלל הרמב"ם הנך דינים בהדי הדדי דכל שמשיאין עד מפי עד שוב א"צ דו"ח ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול הרא"מ ז"ל. והרווחנו בזה להבין דעת הריטב"א וכן קבע הרמ"א להלכה דאם באתה לתבוע כתובתה אף שיש לה ע"א לא מהימן והדבר צריך טעם דמה"ת לחוש לשקר וגם יש לה מיגו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך הגדה בב"ד כל שבאתה לתבוע הכתובה ואף דבטלו לדו"ח אבל תורת עדות בעי וכיון שבאתה לתבוע כתובה שוב לא האמינו עד אחד לענין ממון וממילא בטל עדותו גם לענין נשואין ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים מהא דאמרו בכתובות דף ק"ג ששמעו בו שמת בע"א דכיון דאי בעי לנסובי מצי לנסובי למזונות נמי מהימנא הרי אף דתובעת מזונות מכל מקום מהימנא ולפמ"ש אתי שפיר דשם לענין מזונות דעיקר החשש הוא שמא הניח לה מזונות וא"כ כל ששמעו בו שמת בע"א דאם היתה רוצה לנסובי הות יכולה שוב לא שייך תורת הגדה בב"ד דעכ"פ שמעו בו שמת מקרי וא"כ שוב נאמן העד וממילא גם מזונות נוטלת וז"ב ובלא"ה יש לחלק דבשלמא בכתובה דעיקר חיוב הכתובה לכשתנשאי לאחר וכאן כל דחשו שמא לא דייקא שוב עכ"פ לא קרינא בה לכשתנשאי לאחר אבל לענין מזונות דמגיע לה כל שמעוכבת בשבילו להנשא וא"כ כל ששמעו בו שמת הרי מגיע לה מזונות וכל שנאמן העד ואם היתה רוצה להנשא היתה נאמנת לנסובי גם לענין מזונות נאמנת וז"ב כשמש דעכ"פ מעוכבת בשבילו להנשא דו"ק. אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בלח"מ סוף הלכות גירושין שנשמט מעבר לדף שגם הוא הקשה על רבינו דאיך כתב טעם לדו"ח משום דהוה מלתא דעבידא לגלויי ובעגונא הקלו רבנן ומשמע דהי' צריך דרישה וחקירה והדבר תימה ע"ש שהניח בקושיא ולפמ"ש אתי שפיר דרבינו מפרש דדוקא כאן לפי שא"צ תורת עדות וכמ"ש. ובזה יש ליישב דברי ה"ה פי"ג מגירושין הט"ו שכתב דצריך לשאול העד דבמה ידע שמת ואף הת"ק דר"ט ור"ע מודו והקשה הלח"מ למה לא הכריח בפשיטות דהרי אוקמא להך דר"ט דשאל בני היאך אתה יודע כמ"ד דלא בעי דו"ח ואפ"ה שאלו ועוד אף למ"ד דא"צ דו"ח כד"מ עכ"פ דמי ובד"מ שואלין אותו ג"כ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לפי המסקנא גם לד"מ לא דמי וכמ"ש וי"ל דגם הך דר"ט ס"ל עכ"פ דבעי לשאול אותו וכד"מ דמי עכ"פ אבל להמסקנא גם זאת לא צריך דכל שמשיאין עד מפי עד א"צ תורת עדות כלל ותדע שהרי ר"ע דס"ל דבעי דרישה וחקירה בהך ברייתא ואפ"ה זהו דוקא כל שלא הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד והרי ר"ע בעצמו ס"ל לחלק בין קודם שהוחזקו לאחר שהוחזקו וכמבואר שם ע"א דר"ע פוסל גם אשה ומחלק הש"ס דמיירי קודם שהוחזקו וא"כ לפי המסקנא ס"ל דלא בעי כלל תורת עדות ובזה יש לומר מה שיש גרסאות שונות אי ר"ע ס"ל דבעי דו"ח ולא כמ"ש הגאון מהרי"פ ז"ל בגליון שם ולפנינו הגירסא דלא בעי דרישה וחקירה. ולפמ"ש יתכנו שניהם גם יחד דקודם שהוחזקו סבר ר"ע דבעי תורת עדות ובעי דו"ח ולאחר שהוחזקו ס"ל דא"צ דו"ח כלל וגם ר"ט יש לומר דמה דתרי תנאי ואליבא דר"ט הוא ג"כ החילוק לבין קודם שהוחזקו לאחר שהוחזקו וכמ"ש וז"ב ומן האמור יש לומר הא דכתב בשו"ת מיימוני להלכות נשים דאף בששאלו על האיש רק שלא שאלו לאותו האיש מקרי מסיל"ת וכ"כ בתה"ד סי' קס"א ובמהרי"ק שורש קכ"א הביא ראיה מהא דאמרו בב"ק דף קי"ד ואשה וקטן בני עדות נינהו ומשני כשהיו בעלים מרדפין אחריו ומשמע דאף שהבעלים מרדפין קודם שאמר הקטן או אמרה האשה אפ"ה מקרי מסל"ת וביש"ש בב"ק פרק הגוזל סי' כ"ח כתב על דברת רש"י שם דזה אינו דדוקא כשאמרו האשה וקטן תחלה דאל"כ לא מקרי מסל"ת ותמהו עליו שלא זכר דברי שו"ת מיימוני ומהרי"ק הנ"ל ולפמ"ש יש לומר דבאמת דברי המהרש"ל נכונים דזה לא מקרי מסל"ת כל שנתעוררו תחלה וראיה ברורה מהך דהר"ן שהבאתי למעלה דלא שאל הכה"ג להצדוקי בעצמו דכל שראה הצדוקי שהוריק בפניו לא מקרי מסל"ת וא"כ מכ"ש כל ששאלו תחלה וא"כ יש לזקני המהרש"ל ראיה ברורה לדבריו מדברי הר"ן. אך לפענ"ד הנה מקום אתי לחלק דשאני בזה בין פסולי עדות ישראל לבין עכו"ם דבאמת בעכו"ם דאינו עדות רק דבאשה ל"צ תורת עדות והחשש הוא דלמא משקר וע"ז בעי מסל"ת א"כ בזה דברי המהרש"ל נכונים דכל שיש לחוש שמא כיון והרגיש קצת להעיד לא מקרי מסל"ת ושוב פסול דלמא משקר אבל באשה וקטן דלא חשדינן למשקר רק דהם פסולי עדות והתורה הצריכה דוקא זכרים גדולים להעיד ורבנן הקלו בדבריהם שכל שיש אומדנות והוכחות אף באשה וקטן. וא"כ שם כשר אף בשבעלים מרדפין קודם דאין החשש בשביל דלמא משקר רק שצריך עדות כשרים וכל שחז"ל הקלו בדבריהם אין לך אומדנות והוכחות יותר מזה ועיין בשו"ת עה"ג סי' פ"ז ובשב שמעתא ז' פ"ח ט' שהאריך בענין זה ואין הזמן מסכים כעת לעמוד בכל הדברים והנראה לפענ"ד כתבתי ובזה יש לומר ע"ד הפלפול בהא דאמרו בחולין דף צ"א וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה טול גה"נ בפניהם כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ והקשו בתוס' דמהיכן מוכח דלמא כשם ששחיטה קיימו אף שלא נצטוו כמו כן גה"נ ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת בית השחיטה לא צוה שישחטו בפניהם רק בג"ה והנה כבר נודע דהאבות שקיימו התורה מעצמם לא נחשב רק כמצוה דרבנן ועיין כו"פ סי' ס"ג ולפ"ז הא מסל"ת נאמן בדרבנן וא"כ לא צריך להראות לפניהם השחיטה כ"א כל שיאמר מסל"ת די אך הא באמת כל ששאל לא שייך מסל"ת אמנם כבר אמרו בסוף יבמות דאף דשאלו איה חבירינו אפ"ה כיון דהתחילה לבכות נאמנות וכתבו הפוסקים משום דהוה רגלים לדבר ואומדנות המוכיחות ועיין תוס' שם ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' קל"ב ולפ"ז כאן שפרע להם בית השחיטה ניהו דשחיטה לא מקרי סימן כ"כ אבל עכ"פ רגלים לדבר הוה וסגי כל שיהיה מסל"ת אף שישאלו אותו אבל גה"נ דהיא דאורייתא לא סגי במסל"ת וצריך שיטול בפניהם ומזה מוכח דנצטוו על גה"נ ודו"ק: