שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ד (ו׳)

והנה הרמב"ם בפי"א מגירושין הכ"ה כתב הטעם דלא ישא מעוברת חבירו משום דחסא ותמהו המהרי"ק והכ"מ דהא בש"ס דחי לטעם זה וכבר ענו ואמרו בזה דברים רבים. ולפענ"ד היה נראה דבש"ס אמרו א"ה דידיה נמי ומשני דידי' חס והקשו א"ה דחברי' נמי אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דלמא מיעברא ומעכר חלבה וקטלא לי' וס"ל לרבינו דבאמת מ"ש א"ה דחברי' נמי ופירש"י מסתמא אין אדם מתכוין להרוג הנפש ובאמת צריך ביאור דהא ב"נ היא דמצווה על העוברים משא"כ ישראל ועיין סנהדרין דף נ"ג וצ"ל דניהו דאינו נהרג אבל איסורא איכא גם בישראל ולכך בודאי נזהר הישראל מלעשות כן וע"ז משני דבאמת כיון דמעוברת למניקה קיימא ודלמא מיעברא ומעכר חלבה וקטלא לי' והיינו שימות ברעב וא"כ ע"כ לא שייך לומר דיחוס על נפש מישראל אף של חבירו רק היכא שעכ"פ חי' יחי' אח"כ אבל כיון שכל שתתעבר ותעכר חלבה בלא"ה ימות ע"י שלא יהי' לו מה לאכל והוא אינו מחייב למסמס בביצים דאין הבן שלו וא"כ שוב לא יחוס דמוטב שימות בעוד לא חזה שמש ובלי מתכוין ימות משחי' חיי צער וימות ושוב שייך הטעם דחסה וז"ב ויש להמתיק הדבר דבאמת המזרחי בפ' משפטים כתב דלכך ישראל אינו מצווה על עוברין משום דשמא לא יהיה בן קיימא וא"כ מכ"ש כל דאינו מתכוין להרגו רק שע"י הביא' נתמעך פשיטא דכל שסופו למות ברעב וטוב לו המות מיום הולדו וימות ברעב דבכה"ג לא יחוס ע"כ תקנו חז"ל גדר לבל ידח מבני ישראל נדח ותקנו שלא ישא מניקת ומעוברת חבירו וז"ב. והנה לכאור' צריך ביאור דבתחל' אמרו גזירה שמא תעשה עוברה סנדל א"ה דידי' נמי אי למאן דאמר במוך ואי למאן דאמר מן השמים ירחמו וצ"ל דכל שבא ע"י בחירת אדם הרשות נתונה בידו וכמ"ש הזהר על מ"ש וישמע ראובן ויצילהו מידם דאף שהשליכו לבור מ"מ כל שאינו תחת יד אדם שהבחיר' בידו מקרי הצלה ע"ש ה"נ כל שהחשש שמא תעשה עוברה סנדל זה הענין שבידי שמים ושייך לומר מן השמים ירחמו אבל כל דחיישינן שמא ימעך בשעת תשמיש במתכוין לא שייך מן השמים ירחמו דקשה להנצל מיד בעל בחיר' ולכך אמר דחייס עלוי' ופירש"י שאין אדם מתכוין להרוג הנפש וא"כ כל שאינו מתכוין שוב שייך מן השמים ירחמו ומיושב בזה כמה קושיות דעכ"פ דבר שאינו מתכוין הוא וכדומה ועיין בספר בני אהובה בתשו' להגאון מוהר"ע איגר זצ"ל ולפמ"ש אתי שפיר: