שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ג (ט׳)

ולפענ"ד נראה בזה דהנה גוף סברת ר' יוסי דאמר ספק עירוב להקל הוא כמ"ש רש"י דנגד חזקת ביתו יש חזקת עירוב וספיקא להקל ולפענ"ד הסברא דהנה ר"מ ס"ל דהוה חמר גמל ואבד חזקת ביתו וחזקת עירובו ולפ"ז יש לומר דזה סברת ר' יוסי דאף דנימא דנחמיר בעירוב דיש לו עיקר מן התורה וכדומה מכל מקום כיון דלענין חזקת ביתו הוה ספק מעליא להחמיר שיאבד עכ"פ חזקת ביתו וכיון דמשוית לי' ספק גמור לענין שיאבד חזקת ביתו ואתה אומר דודאי אבד חזקת ביתו משום דהוא כשר ולא נטמא עד שהחשיך ולחומרא ודאי משוה לי' לספק וא"כ שוב מקילינן ג"כ דיהיה לו חזקת עירוב ג"כ דאל"כ יהיו מילי דרבנן כחוכא ואטלולא וכעין דאמרו סוף הדבר דלא נשוי דברי רבנן כחוכא ואטלולא ולפ"ז יפה כתב הה"מ דשם דהוה ספק אם נטמאו או לא וא"כ אם נטמאו אף מבעוד יום לא היו ראוי וא"כ שוב מחמרינן בספק עירוב דא"ל כיון דעכ"פ חזקת ביתו אבד דזה אינו כיון דהספק היה נולד מבע"י וא"כ לגבי חזקת ביתו ודאי לא הוה ספק דבודאי לא מחית נפשיה לספיקא ולא אבד חזקת הבית בודאי ולסמוך על עירובו דהא יש ספק שמא אינו ראוי לו ואנן מקום פיתא בעינן וא"כ שוב אם לגבי חזקת ביתו לא מקרי ספק מכ"ש דלא מקשינן שיהיה לו חזקת עירובו וז"ש דלגבי אכילה ספקו חזר להיות כודאי והיינו כיון דעכ"פ אסור לו לאכול ולגבי אכילה ודאי לא עקר חזקת ביתו: עוד נראה לי דסברת הה"מ הוא דהנה גוף איסור אכילה הוא ספק תורה וא"כ לגבי אכילה שוב הוה ספק תורה ואסור לו לאכול א"כ שוב לא שייך ספק דרבנן להקל דהא עיקר העירוב מה דראוי לאכילה והרי לגבי אכילה הוא ספק תורה ואסור ולא סמך על מקום פיתא. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס לר"מ מספק טומאה והוצרך לומר דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא או בתרי כתי עדים ולמה לא משני דכאן ניהו דתחומין דרבנן מכל מקום הספק אי הוה ערוב כשר הוה ספק תורה ולגבי אכילה הוה לי' ספק תורה וכמ"ש בסברת הה"מ וא"ל דהקושיא היא מנתגלגל חוץ לתחום וכדומה דזה אינו במשמע דהקושיא היא על טומאה והיא קושי' נפלאה. אך ז"א דבמשנה דהספק אם נטמא מבעוד יום או לא א"כ אתחזק היתר וא"כ גם לענין איסור היה ראוי בין השמשות לאכל דשמא כבר לילה היא והי' ראוי בין השמשות לאכול א"כ שוב לא הי' נעשה ודאי בזמן שראוי לקנות העירוב ודו"ק. ובזה מיושב גם מה דמשני תחומין דרבנן לר"י וקשה אכתי ספק טומאה מבע"י מה מועיל ולפמ"ש אתי שפיר דהיה לו חזקת היתר. ובזה מיושב היטב קושית הכרו"פ סי' ק"י בכללי הספיקות דאם נימא דר"י ס"ל דבדרבנן ספיקו להקל אף דאתחזיק א"כ מה פריך הש"ס פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימר לא נתקן הא סוף סוף ספק דרבנן הוא אף דאתחזיק ולפמ"ש אתי שפיר דאי אפשר לומר כאן דספיקא דרבנן להקל דהא לגוף האכילה הו"ל ספק תורה. ובזה הן נסתר מחמתו ראיית הש"ך דבאמת לענין עירוב אין כאן ספק דרבנן דהספק הוא בדאורייתא גבי טומאה רק דנגד חזקת ביתו יש חזקת עירוב ולכך ספק דרבנן להקל וכמ"ש. ובזה מיושב גם קושיתי הנ"ל דבאמת יש לומר דבדרבנן אף באתחזיק אזלינן לקולא ורק דבעירוב לא שייך זאת משום דבעי סעודה הראויה וא"כ להס"ד דלא ידענו זאת באמת ל"מ מה שנקבע איסור דסוף סוף ספיקא דרבנן להקל וכמ"ש ודו"ק היטב כי הדברים חריפים ועמוקים ת"ל: והנה בהא דאמרו עירובין דף למ"ד תרומה נמי אפשר דמתשיל עלה והקשו התוס' שם דנוקמא בתרומה ביד כהן דל"מ למתשל עלה ולכאורה אם נימא דמה שא"י לשאול היא משום תורת ספק שמא אין חרטתו אמת כמ"ש הנוב"י מהד"ק א"כ ספק ע"ת קנו כדאמר רבא בשבת דף ל"ד ושיטת רש"י הוא דמיירי בע"ת וספיקו להקל וא"כ שוב יכול לצאת ידי עירוב אף בתרומה ביד כהן דהא באמת מצי למתשל ואף דהוה ספק הא הוה ספק עירוב ואף דהתוס' חלקו שם על רש"י וכתבו דבע"ת חמור ולא קנה מספק מכל מקום קשה דבאמת זהו אם רוצה לקחתו מיד הכהן אמרינן דמספק א"י להוציא אבל כאן לערב בו אם אין חרטתו באמת א"י לצאת בו וא"כ חזקה שבודאי שהיה לו חרטה אמתית ושפיר מועיל השאלה וחזי ליה וצ"ע: ודרך אגב ארשום מה ששאל אותי אחד מהתלמידים במה דאמרו בחולין דף ד' וכי מקילינן בדרבנן והיינו משום שספק דרבנן לקולא והרי לפמ"ש המלמ"ל פ"ד מבכורות כל שלא נעשה מעשה כלל לא שייך ספק דרבנן לקולא והשבתי אמת כי דברי המלמ"ל בעצמם תמוהים מכמה מקומות ועיין מ"ש השעה"מ בהלכות מקוואות כלל א' אמנם מכאן ל"ק דיש לומר במקום דיציל עצמו מאיסור ודאי שייך לומר דמן הסתם רצה לעשות בהיתר והחליף כדי להנצל מאיסור דרבנן ודו"ק היטב: