שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן ל״ג (ח׳)

עוד נראה לי אך טרם יהיה כל שיח אבאר מ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ' דספק דרבנן באתחזיק איסורא לחומרא כדאמרו בעירובין דף ל"ה ודף ל"ו ואף דאיכא התם חד שנויא דדוקא גבי טומאה שיש לו עיקר בדאורייתא אמרינן הכי מכל מקום יש שנויא אחרינא דר"י מחמיר אפילו באיסורא דרבנן שאין לו עיקר בתורה וקיי"ל כר"י והנה מ"ש דקי"ל כר"י תמהו עליו הפר"ח והמלמ"ל דהרמב"ם פסק כר"מ וכבר הארכתי בזה בחידושי להלכות מקוואות אך כעת אני תמה דאנה מצא הש"ך דר"י מחמיר בדרבנן אף שאין לו עיקר בתורה דהנה יש שלשה תירוצים במה דמקשה דר"י אדר"י והנה התירוץ הא' דתחומין דרבנן וזה כתב הרשב"א בתשובה דמזה מבואר דבדרבנן להקל אף דאתחזיק והתירוץ השני דמשום ר' אבטולמוס העיד דספק עירוב כשר והא לדידי' א"כ יש לומר דתחומין מה"ת ואין ראיה ואף דר"י מחמיר אפילו בטומאה דרבנן היינו משום דיש לו עיקר בדאורייתא ומזה לא נאיד רק ממה דמשני לעיל דסבר ר"י תחומין דרבנן נאיד מזה וס"ל דבאמת תחומין דאורייתא ואף דזה דוחק לאוקמא דר"י ס"ל תחומין דאורייתא אבל אינו מוכרח וי"ל כיון דעכ"פ י"ב מיל הם מה"ת כמ"ש בירושלמי א"כ שוב תחומין ג"כ יש לו עיקר בתורה ועיין רמב"ן במלחמות סוף פ"ק ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ב' ולכך מוכרח לומר הא דידי' הא דרבי' והיינו בדבר שיש לו עיקר בתורה אבל בדרבנן גרידא אזלינן לקולא. אמנם גם אם נימא דלהתירוץ הנז' ס"ל לר"י להחמיר אף בדרבנן מכל מקום הא יש עוד תירוץ דרבא דשאני טומאה דהעמד טומאה על חזקתו א"כ יש לומר דרבא ג"כ ס"ל דטומאה יש לו עיקר בתורה רק מה דק"ל בשבת ג"כ תורה ע"ז משני דבתחומין יש חזקת ביתו וחזקת תרומה נגדו ולכך ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש רש"י ולא אכחד קושט דברי אמת דמכל מקום פשטת הלשון משמע דס"ל לר"י דבספק דרבנן אזלינן לחומרא כל דאתחזיק כאן טמא. אמנם זה נראה לפענ"ד דזה דוקא בדבר שאתחזיק כבר באיסור אבל במה דאבעיא לן בשתי ככרות א"כ זה ודאי דנגד חזקת הבית יש כאן חזקת עירוב בודאי דכמו דאיקבע איסור כן אקבע ההיתר והרי יש כאן אחת ודאי של היתר וכמו דאבעיא ליה אף לר"מ דעכ"פ אחת טהורה וא"כ אף דבכ"מ שייך לומר אקבע איסורא מכל מקום באיסור דרבנן הו"ל ספיקו להקל וא"ל דאקבע איסורא דהרי כמו כן אקבע היתר והו"ל ספק דרבנן ולקולא כנלפענ"ד ברור כשמש דאקבע איסור אינו עושה רק ספק ובשל תורה הו"ל ספק השקול ובכה"ג ספק מה"ת לחומרא אף לשיטת הרמב"ם משום דמאלים כח הספק והוה ספק איסור שיש לפנינו איסור ברור ואף שגם היתר יש לפנינו אבל זהו הספק אם אכל האיסור או היתר ובכה"ג שאקבע לפנינו אלים הספק מאד וגם מה"ת אסור ובדרבנן ג"כ אינו רק ספק וחזקת ביתו כבר עקר שהרי אתרע לה ע"י שיש כאן היתר לפנינו ואקבע ההיתר ואף דגם איסור נקבע נעשה ספק וספק בדרבנן להקל כנלפענ"ד דבר חדש והנה הה"מ כתב בפ"ו מעירובין הי"ג דלכך ספק תרומה טמאה אינו עירוב אף דלא בעי חזקת הכושר להרמב"ם הוא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום ואדרבא פשיטא לן דאסורה לאכל ואף שאסורה מחמת ספק מכל מקום לגבי אכילה חזר הספק כודאי ולא נודע סברתו בזה.