שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ח (ז׳)

אח"כ נתיישבתי דלפענ"ד בלא"ה ל"ק דלפענ"ד ענין ספק חסרון ידיעה הוא רק משום דלמא יש אחד בסוף העולם שמכיר ואינו ברור שהוא ספק ולפ"ז נראה לפענ"ד דלהרמב"ם דספק מותר מן התורה והיינו דבעינן דוקא דבר ברור ובודאי שהוא אסור אבל כל שהוא ספק מותר א"כ מה בכך שאתה חושב שיש מכיר ואולי יגיד שהוא אסור מ"מ מידי ספק לא יצא דשמא יגיד שהוא מותר ועכ"פ ודאי אין כאן וא"כ מותר ספק גם כשהוא חסרון ידיעה ורק לאחר שאסרו חז"ל ספק דאורייתא מה"ת והיינו אף שאינו ודאי איסור ממילא לא מצטרך לס"ס דאין כאן שתי צדרים להיתר או רוב דהא הוה ספק חסרון ידיעה ודלמא יהי' איסור ואין כאן ס"ס וכן בדרבנן אף דבדרבנן ספיקו להקל וכדי שיהי' הבדל לבין דבריהם לד"ת כמ"ש המבי"ט בק"ס וברמב"ן בשורש ב' לספר המצות מ"מ כל שהוא ספק חסרון ידיעה עשאוהו כאיסור תורה דרבנן אסרו ה"ה בדרבנן אבל מה"ת כל שספק מותר גם ספק חסרון ידיעה אינו מזיק דעכ"פ ודאי לא הוה ומידי ספק לא יצא וז"ב ושפיר הקשו על הרמב"ם ודו"ק. איברא דלפענ"ד היה נראה בטעם דספק חסרון ידיעה דלא מקרי ספק משום דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן ואף ברוב מצויין אצל שחיטה דעת הגאונים דצריך לברורי וכ"כ הרמב"ן ריש חולין ובר"ן פ"ק דפסחים. ומיהו גם מזה לא תברא דזה אפשר דאינו רק מדרבנן כל דיש לברר מבררינן אבל מה"ת א"צ לברר ועיין פר"ח בכללי הספיקות אות י"ז דהביא בשם הש"ג פא"ט שכתב דלא אמרו הרי הוא בחזקת היתר אלא במעשה מסופקת אבל אם המעשה ודאי וההוראה מסופקת הוה ספיקו להחמיר. ולפענ"ד זה אינו עולה לטעם שכתבתי משום דיכול לברר דא"כ אין חילוק וגם במעשה מסופקת יש לברר אך בגוף הקושיא על הרמב"ם נראה לפענ"ד כיון דגם הרמב"ם מודה באקבע איסורא דמה"ת להחמיר דאל"כ אשם תלוי היכא משכחת לה ולפ"ז באילנות דאנו מסופקים אם הוא עץ מאכל או לא הרי קביעי וקיימי והוה אקבע איסורא וא"ל כיון דאנו דנין על האילן הנ"ל אם הוא עץ מאכל או לא מקרי קבוע שאינו ניכר דזה אינו דמלבד דגם בקביע שאינו ניכר מקרי קבוע לדעת הרבה פוסקים אף גם דאף אם נימא דעכ"פ קבוע דאורייתא לא מיקרי מ"מ כיון דאם יש אחד בסוף העולם שיודע מהקבוע מקרי קבוע כמ"ש הכו"פ בסי' ק"י א"כ כאן אולי יש אחד בסוף העולם שיודע שהוא עץ מאכל שוב הו"ל ספק קבוע ואסור ולכך בעי עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל ודוק ועיין בריש פרק מקום שנהגו דחשיב קוצצין אילנות טובות בהדי הנך דאין רואה סימן ברכה ותימה דהרי הב"י מחולק בזה מטור או"ח סי' תקפ"ה לסי' ע"ר ביו"ד אי אינו רואה סימן ברכה יש בו איסור או דאינו איסור רק שאינו רואה סימן ברכה והרי בקציצת אילנות יש איסור מיהו יש לומר דכאן לא מיירי רק מצד השכר אבל ודאי עשה איסור בקציצתו רק דזה כבר עשה ובשכר אינו רואה סימן ברכה שוב ראיתי בח"א שכתב כן ע"ש: ודרך אגב אזכיר במה דאמרתי בע"ז דל"א ע"ב א"ל שמואל לחייא בר רב וכו' תא אימא לך מילי מעליותא דאמר רב אבוך הכי אמר אבוך הני זוקאני ארמאי דשתי גוליא ולא מתו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ובלמדי הדברים ש"ק מטות מסעי תרי"ג בעת צר לי ד' ירחם עלינו תמהתי מה בא שמואל ללמדינו ומה חידש לו באמרו תא ואימא לך מילי מעליותא ואמרתי דק"ל לשמואל דרב אסר שכרא דארמאי משום גילויא וקשה טובא דהרי חזינן דעכו"ם שתו ולא מתו וגם אם הי' מתים היו מקפידים והרי רב ס"ל בדף למ"ד ע"א דאמנקיותא קפדי מכ"ש דקפדי על גילוי שהרי מתים עי"ז וע"ז חידש דבעכו"ם לא שייך גילוי דחביל גופייהו וא"כ לכך עכו"ם לא קפיד על גלוי וזה דחידש לו שמואל מילי מעליותא ואף דרב אמר חייא ברי הואיל ולקי לא נשתי מיני' צ"ל דמ"מ לא מקרי חביל גופי' ואדרבא בשביל דלקי מלקי לי' טפי ואולי באמת שמואל חולק בזה על רב וא"ל לחייא בר רב תא ואימא לך מילי מעליותא והיינו דנ"מ לדידי' שהוא חביל גופי' שוב לא אכפת לי' משום גלוי וצ"ע בזה עכ"פ גוף המימרא אתי שפיר וכמ"ש. והנה בענין ספק חסרון ידיע' הנה הפר"ח בסי' למ"ד ס"ק ב' ובכלל ה' סי' ק"י כתב דאבעיא דלא אפשיטא אינו נכנס בגדר הספק והב"ש סי' קנ"ה ס"ק ל"ב כתב כן בפשיטות ובדגול מרבב' השיג עליו דרק הפר"ח חידש כן והפרי תואר סי' למ"ד שם ס"ק א' השיג על הפר"ח ולכאור' באבעיא דלא אפשיטא דהוה ספק חסרון ידיע' של כל העולם הוה ספק ומיהו לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"ח לחלק בין ספק חסרון ידיע' בגוף הספק או ספק חסרון השיעור א"כ יש מקום להאריך. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דמצינו בבעיא דלא אפשיטא במקום הזה ונפשט' במקום אחר כמו בתורם משלו על של חבירו ושלוחא דרחמנא כהני כהני א"כ שוב לא הוה ספק חסרון ידיע' לכל העולם.