שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל א׳ סימן כ״ו (ו׳)

והנה עש"ק תרומה תרט"ז נשאלתי בהא דמבואר ביו"ד סי' ק"ב בכלי שנתערב בכלים אחרים אף דהו"ל דבר שיל"מ לפי שיכול להגעילו רק דכיון דצריך הוצאות להגעיל וע"ז הקשה הרב מו"ה שאול קאצינעלינזאהן מווילנא דהיאך שייך דבר שיל"מ ע"י הגעלה והא גם בהגעלה הקשה הר"ן דהא המים חוזרין ואוסרין וע"כ משום דהוה אב"י והו"ל נטל"פ או דהוה סמ"ך והרי עכ"פ צריך לבא לידי ביטול דגם נטל"פ כל דאסור במשהו לא שייך נטל"פ כמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ו וא"כ ב"כ וב"כ צריך לבא לידי ביטול וא"כ מה נ"מ בין ביטול ברוב ביבש ביבש ובין הגעלה דהו"ל ביטול בששים בלח בלח. והשבתי דבאב"י כל דהוה נוטל"פ רק דהמים חוזרין ואוסרין שוב הו"ל כסרוח מעיקרא דאף לר"ש שרי וכ"כ אבי מורי הרב הגאון ני' בביאור דברי התוס' בחולין דף ק'. אך אף אם נימא דגם זה אסור לפענ"ד ביטול ברוב אינו רק מטעם דעל כל אחד אני אומר שזה מהרוב דאי אפשר לומר איסור נהפך להיתר דהרי אם יבשלו בה שא"מ כמו בב"ח או שאר איסורים כל דיבשלו שא"מ יוכר הטעם ולא מבטל וכמ"ש הפר"ח ס"ק ח' שם וא"כ עכ"פ יש בזה איסור רק דאמרינן על כל אחד שמא אין בו האיסור רק בחבירו וזה לא הוה ביטול כ"כ אבל אם מגעיל ומוציא הטעם של איסור דבטל בששים שוב אין בו טעם איסור כלל וזה הוה ביטול יותר ושייך דבר שיש לו מתירין וכעין מ"ש הצ"צ סי' ס"ט לענין ספק דאף דממנפ"ש מותר מ"מ הוי ספק איסור ומכ"ש בזה ודו"ק: שוב ראיתי שבישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל הקשה בסי' ק"ב שם כן והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה הט"ז הביא בשם הרש"ל דכלים לא הוה דבר שיל"מ משום שאין ההיתר ממילא מכח זמן ותמהתי בראשית ההשקפה דהא יש היתר לאחר שיהי' אב"י ואף דנטל"פ אסור מדרבנן לא בשביל זה נעקר דבר שיש לו מתירין כיון דמה"ת שרי וכעין שכתב הר"ן בפסחים פרק שני לענין חמץ בפסח דאף דקנסא קניס ר"ש לא נעקר בשביל זה הדבר שיל"מ שעכ"פ מדאורייתא מותר ולכאור' אמרתי דלא הוה דבר שיל"מ דמה שמותר לאחר זמן אינו ניתר מה שנאסר דאז הי' טעם לשבח ועכשיו נפגם הטעם. אלא שלפ"ז בלא"ה לא שייך דבר שיל"מ דאף שיכול להגעיל אבל לא יותר גוף האיסור שהרי ע"י הגעל' הוציא האיסור הבלוע ונקלש הטעם וע"כ צ"ל דעיקר הדבר שיל"מ הוא לענין הכלי דהרי בלא"ה הבלוע בכלי אינו מקרי דבר שיל"מ ועיקר האיסור על הכלי כמ"ש הט"ז ס"ק ח' וא"כ ה"ה לענין אב"י דמ"מ הכלי תהי' מותרת אחר שיעבור היום ומה גם לשיטת הרשב"א והר"ן גם באב"י לא נעשה נבלה שאינו ראוי לגר רק דנטל"פ בהמאכל אשר יתבשל אבל עכ"פ מצד עצמו יש בו עדיין (דין) נבלה ושפיר מקרי דבר שיל"מ. שוב ראיתי בש"ך שכתב כן דהוה דבר שיל"מ משום שיכול להשהיתו על אחר היום ע"ש ס"ק ח'. אמנם באמת בלא"ה נראה לפענ"ד דלא שייך בכלי דבר שיל"מ לפמ"ש הצל"ח דבטלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין דהא יכול לטלטל עכשיו ולאחר זמן וא"כ ה"ה כאן הרי יכול לבשל היום ולמחר וכן קודם הגעל' ולאחר הגעל' והנה הט"ז ס"ק יו"ד הקשה דלמה לא כתב הרמ"א דכלי לא הוה דבר שיל"מ משום דאינו רק בלוע וכמ"ש לענין דם הבלוע בחתיכ' ולפענ"ד נראה דבאמת ענין שהוא בלוע לא שייך רק במקום דאי אפשר להוציאו משם כמו בחתיכ' שנשתהה ג' ימים בלא מליח' שנתקש' הדם וא"א שתצא הדם ממנו בבישול רק בצלי א"כ שפיר כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולבישול שוב הוה איסור בלוע אבל בכלים דיכול להוציא הבלע ע"י בישול לא הוה איסור בלוע והרי גדול' מזו מצינו שהרא"ה דעתו דכלי לא בטל דכל דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעל' ל"ח בלוע והוה כניכר האיסור ובש"ך ס"ק ח' הובא זאת ומכ"ש לענין שלא יהי' מקרי איסור בלוע. ובזה מיושב היטב דברי הרמ"א ולשון התה"ד סי' ק"ע ומ"ש הט"ז להקשות מגדולי בכורים לפענ"ד לק"מ דשם הוה הרכב' מזגיות שנתמזגו הכחות של הביכורים והחולין ונתגדלו ביחד ונעש' מהם גדולים וזה בודאי לא מקרי איסור בלוע ואיסור בלוע לא מקרי רק הטעם שבכלי שאינו רק הרכב' שכונית וכן הדם שבחתיכ' כיון שאינו אסור רק מה שנפרש א"כ אינו רק הרכב' שכונית וכבר האריך התשב"ץ ח"ב סי' ד' לחלק בין הרכב' שכונית להרכב' מזגיות ודו"ק: